לקראת שבת - פרשת כי תצא

פרשת השבוע - כי תצא
פרשת כי תצא עוסקת בנושאים שונים ומגוונים ובין יתר הדברים גם בעניני חקלאות. התורה מזהירה באיסור לאו "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" ונשאלת השאלה מהי הסיבה שאסרה התורה חרישה של חמור ושור יחדיו ?
ופירש בספר החינוך : "מטעמי המצווה עניין צער בעלי-חיים, שהוא אסור מן התורה. וידוע, שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינם, וכל שכן לעשות עימהם מלאכה. וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחת ידינו,כי כל עוף למינו ישכון, וכל הבהמות ושאר המינים גם כן ידבקו לעולם במיניהם, וכל חכם-לב מזה יקח מוסר, שלא למנות שני אנשים כאחד, שיהיו רחוקים זה מזה בטבעם ומשונים בהנהגתם- כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי-חיים, שאינם בני-שכל, כל שכן בבני-אדם, אשר להם נפש משכלת...
צער בעלי חיים
האבן-עזרא פירש: "השם חמל על כל מעשיו, כי אין כח החמור ככח השור". כלומר, כיוון שהחמור חלש מהשור, במקרה והם יחרשו יחד, ייגרם לו צער מכך שייאלץ להתאמץ יתר על המידה כדי לנסות להשתוות לכח הטבעי של השור.
ורבי יוסף קארו מתרץ משום שהשור מעלה גרה ולועס את מאכלו ללא הפסק. החמור המסכן שיחרוש יחד איתו, צמוד אליו, יחשוב ששוב קיפחו אותו, ונתנו לשור אוכל יותר מאשר לו. וזה יהיה לו צער בעלי-חיים, שיש למנעו.

שנת שמיטה

הלכות שנת שמיטה (שביעית)
חלק א
לעילוי נשמת עטיה שרה בת יצחק הלוי

נצטוויני בתורתנו הקדושה, להפסיק את עבודתנו באדמה בשנת השמיטה, שנאמר:" וידבר ה' את משה בהר סיני לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה': שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה: ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר: את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר שנת שבתון יהיה לארץ" (ויקרא פרק כה פסוקים א-ה).
ארץ ישראל
מצוות השמיטה באדמה, חלה רק באדמת ארץ ישראל, ובחוץ לארץ אינה נוהגת כלל.
בעיר אילת נחשבת כחוץ לארץ לגבי הלכות שמיטת קרקעות.
זמן השמיטה
שנת השמיטה מתחילה בראש השנה (יום א' לחודש תשרי) ומסתיימת ביום כ"ט לחודש אלול.
נטיעת עצי מאכל
החל מיום ט"ז באב של השנה השישית אסרו חכמים לנטוע עץ מאכל, עד יום ט"ו באב, מותר לנטוע.
נטיעת עצי סרק (לא למאכל)
עצי סרק שאינם של מאכל או עצי בשמים מותר לנטעם עד ערב ראש השנה.
ירקות
יש לזרוע את הירקות בזמן כזה שיספיקו להשתרש באדמה קודם ראש השנה, וכל ירק לפי זמנו.
אבל אם זרע ירקות בפחות מזמן זה, יצטרך לעקרם, משום איסור ספיחים.

עבודות הקרקע האסורות בשנת שמיטה
ציוותה התורה לשבות בשנת שמיטה מארבע עבודות:
זריעה, זמירה (חיתוך הענפים הארוכים, כדי שיוסיפו לגדול עוד), קצירה, בצירה (קצירה בענבים).
על עבודות אלה הוסיפו חכמים עבודות נוספות: חרישה, עידור, נטיעת אלינות, תמיכתם, הברכה (כיפוף הענף לתוך האדמה, כדי שיכה שורשים ויעשה לעץ), הרכבה ( חותך מעט בעץ ונותן בתוכו ענף אחר), זיבול, סיקול אבנים, קיצוץ ענפים יבשים מהעץ, ניכוש (עשבים רעים), כיסוח,  וכן כל שאר המלאכות הבאות לטובת הקרקע.
גם עבודות באמצעות מכונות (כגון: קומביין) אסורות בשנת שמיטה.

השקייה
אסרו חכמים להשקות בשנת השמיטה – בין ביד, בין בצינור, ובין בממטרות, אולם שדה שאינה מסתפקת במי גשמים, וזקוקה להשקיה תמידית, התירו חכמים להשקותה, אך לא בעונת הגשמים, שבלאו הכי ירדו עליה גשמים, ודי לה בזה.
בכל שדה שהיא, כאשר יש חשש שאם לא ישקו אותה, יגרם נזק או הפסד אפילו מועט לפירות או לצמחים, מותר להשקותה. וכן מותר להשקות את הדשא, כל שההשקיה באה למנוע התייבשות.
כשהותר להשקות, אין הגבלה בכמות ההשקיה וכן אם יש צורך לעשות "צלחות" סביב העצים להשקיה, מותר לעשותן. ומותר לבנות מערכת צינורות או ממטרות וטפטפות להשקיה.
כששוטף את רצפת הבית, מותר לגרוף את המים לגינה, גם אם אין חומרי ניקוי במים. וכן מותר להפעיל מזגן כשהמים שבצינור יורדים לגינה והיתר זה אפילו לגינה שאין היתר להשקותה.
ניכוש
אסרו חכמים לנכש את השדה, דהיינו לעקור את העשבים הרעים משורשם. שטחים שנדרש לעקור בהם עשבי בר, כדי למנוע מסתור לנחשים או במטרה למנוע שריפות, או לנוי וכדומה – מותר להוציאם אך לא יעקרם מהשורש לגמרי. ואם חייב לעקרם מהשורש, יוציאם בשינוי ביד ולא במעדר.
ניקיון הגינה
מותר לנקות את הגינה הסמוכה לבית במטאטא – דשא, ולהוציא כל לכלוך מפוזר, אבנים וכיוצא בזה, כיוון שכוונתו רק לניקיון ולא לזריעה, וניכרת כוונתו, כיוון השהגינה סמוכה לבית. וכמו כן, מותר לתלוש עשבים וקוצים מהחדר, כשכוונתו שיוכל לשבת או לעבור שם.

פרשת השבוע - פרשת שופטים

תקציר פרשת שופטים
פרשת שופטים ממשיכה את נאום המצוות של משה רבנו וגם פרשה זו כוללת מצוות רבות. רבות מן המצוות הן בדיני השלטון, והמשפט ולכן השם שופטים יאה לפרשה ולא רק מהווה את המילה הראשונה בה.
המצווה הראשונה בפרשה עוסקת במינוי שופטים והדרישות החמורות מהשופטים. הביטוי "צדק צדק תרדוף" לקוח מהפרשה. לאחר מינוי השופטים יש גם לקבל את מרותם ואת משפטם.
בנוסף, כבכל פרשות ספר דברים גם בפרשה שופטים אזהרות מרובות על עבודה זרה ועונשים חמורים לעובדי העבודה הזרה.
פרשיית המלך
פרשייה מרכזית היא פרשיית המלך, פרשה הדנה בנושא המלוכה בישראל. יחס התורה למלוכה אינו שלילי (למרות שיחסו של ה' לבקשת העם בספר שמואל שלילי ביותר( וראו שמואל א פרק ח פסוק ז) אולם המלך אינו ניבחר על ידי העם אלא על ידי ה' (ואכן, גם שאול וגם דוד נבחרו על ידי ה'). גם על המלך יש מגבלות רבות. לא להרבות לו סוסים, לא להרבות לו נשים ולא להרבות לו כסף וזהב. על המלך חובה לכתוב לו ספר תורה וכלשון התורה "היתה עמו וקרא בו כל ימי חייו..." המלך עצמו אינו מעל העם ואינו מעל החוק. מטרת ההגבלות היא שהמלך יזכור: "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצווה ימין ושמאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל".
התורה מפרטת את מתנות הכהונה (ראשית הדגן התירוש והיצהר, ראשית הגז וכן זרוע לחיים וקיבה של כל בהמה) ומזהירה שוב מפני נביאי השקר המסיתים את העם לעבודה זרה ובהם גם האוב והידעוני.
משה מדגיש שוב את הציווי להקדיש ערי מקלט בארץ ישראל.
 
דיני מלחמה
פרשת שופטים מייחסת חלק נכבד לדיני המלחמה. למי מותר לא לצאת מהמלחמה ובאילו תנאים ועל ההתנהגות במלחמה. התורה דורשת לפתוח עם כל עיר בקריאה לשלום ולכניעה. משה בעצמו קיים זאת כאשר שלח שליחים לסיחון מלך האמורי על מנת להימנע ממלחמה (כזכור, סיחון סירב ונחל תבוסה מוחצת).
"כי האדם הוא עץ השדה"
בפרשת שופטים מופיע אחד הביטויים המוכרים ביותר ובעל פרשנות נרחבת. הביטוי הוא "כי האדם עץ השדה" היו שפירשו את הביטוי לדמות את הדם לעץ ולחיבור לטבע. בכל אופן הפרשנות בפשט היא: שהתורה אוסרת לכרות עצי פרי למען שימוש בהם במצור על עיר אחרת. המילה "כי" בפסוק משמשת כמילת ניגוד וכשאלה והפסוק כולו צריך להיקרא כך: "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת. כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור???" התורה מנגידה את העץ לאדם. לך יש בעיות או מלחמה מול האנשים, לא מול העצים. ראוי שמשמעותו המקורית של הביטוי תהיה ברורה.
בימינו רצוי להימנע כלל גם מעקירת עצי סרק המשמשים לנוי בלבד.
"ידינו לא שפכו את הדם הזה"
סיום הפרשה עוסק בעגלה ערופה. עגלה ערופה הינו טקס הנערך כאשר מוצאים גופה בשדה מחוץ לעיר. לאחר שזקני הסנהדרין מודדים לאיזו עיר הגופה קרובה ביותר, זקני אותה עיר צריכים לערוך טקס כפרה על הדם הנקי ואף לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה" ובכך להכיר באחריותם למעשי הרצח הקורים בתחום שיפוטם. הדברים נכונים גם לימינו. בנהיגה בדרכים, אם נהנגו בצורה פראית או תחת אלכוהול או סתם לא בתשומת לב ולמרות שלא קרה כלום, בפעם הבאה שנשמע על תאונה מחרידה האם נוכל להגיד "ידינו לא שפכו את הדם הזה?". אם אנו מזהים מצב מסוכן כדוגמת אלימות במשפחה המתרחשת בדירה ממול ולא עושים כלום, האם בפעם הבאה שנשמע על רצח מחריד נוכל לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה?". מעשה עגלה ערופה מראה שגם ובודאי שזקני העיר לא חשודים חלילה ברצח, אחריות מוסרית יש לכל אחד ועליו להכיר בה.
סרטונים מומלצים:

לקראת שבת - פרשת שופטים

משפט התורה במשנת הרצי"ה קוק

הרב רצון ערוסי, רב העיר קרית אונו

חבר מועצת הרה"ר לישראל ויו"ר הליכות עם ישראל

הרצי"ה קוק זצ"ל, כאביו הראי"ה קוק זצ"ל, ראה בשיבת העם לארץ הקודש, ובייחוד ייסוד המדינה, ראשיתה של תחייה לאומית, שמהותה היא תורנית אלוקית, שלימות רוחנית לכל יחיד, ושלימות רוחנית לכלל. ואשר מבחינה לאומית שלימות זו תושג בימות המשיח, בבניין המקדש ובניהול המדינה, ובהתנהלות האומה, לפי תורתנו הקדושה.

מובן מאליו, שלפי תפיסת עולם כזו, הדבר פשוט, שאין תחייה מדינית יהודית בלי המשפט היהודי, המשפט הלאומי של עמנו, הלוא הוא משפט התורה. כי כמו שאין אומתנו אומה אלא בתורותיה, כך אין מדינתנו מדינה יהודית, בלי הדין היהודי, שהוא דין תורה. להלן נתחקה אחרי חלק משפע התבטאויותיו שיכולות לאשש את דברינו אלה, על תמצית השקפתו.

 1. תורת הלכות המשיח

לא רבים עסקו בהלכות המשיח, אפילו הרי"ף, הרא"ש והטור, ומרן הב"י, לא עסקו בהן. רק הרמב"ם עסק בהן. והנה הראי"ה קוק עסק בהן בספרו משפט כהן, והרצי"ה הוציא גם ספר זה לאור עולם.

בדברי הפתיחה לשו"ת משפט כהן, לאביו הראי"ה קוק, ספר תשובות במצוות התלויות בארץ, זרעים, קדשים, טהרה, סנהדרין ומלכים, שחלק גדול מתשובות אלו הן לעקבתא דמשיחא, הרצי"ה כתב פתיח:

"מנא לן דעבדינן זכר למקדש דאמר קרא, כי אעלה ארוכה לך, וממכותיך ארפאך נאום ה'. כי נדחה קראו לך, ציון היא דורש אין לה, מכלל דבעיא דרישה" (ר"ה, ל, א).

לדעת הרצי"ה, יש לאומתנו שני סוגי מחלות: פנימיות וחיצוניות. הפנימיות תרופותיהן טבעיות, מזון מתאים, והתנהלות טבעית מתאימה. וזוהי הארוכה שעליה הנביא מדבר ומבטיח שה' יעלה לכנסת ישראל ארוכה. ומחלות חיצוניות, תרופותיהן ברוב המקרים ניתוח, חבישה, שימוש בתרופות לא טבעיות וכיו"ב.

לדעת הרצי"ה, מצבה של האומה מאז חורבן המקדש, שהיא חולה במחלות פנימיות ובמחלות חיצוניות. המחלות החיצוניות באו לאומתנו בשל העדר ההשפעה האדירה, הרגשית והחווייתית, של המקדש עלינו, וזאת משום שהוא חרב. והמחלות הפנימיות באו לנו בשל חסרון דעת תורת המקדש וארץ הקודש. "וגם לכללות התורה הוסרה המצנפת והורם העטרה, כי מלשכת הגזית יצאה תורה לכל ישראל, ועתה בעוונינו חשכו הרואות בארובות. וכאין עינים נגששה, וביון מצולות הספיקות, באין מעמד בהרבה עיקרי התורה".

יש לשים לב, שלדעת הרצי"ה, רק הסנהדרין היושבת בלשכת הגזית היא מקור התורה לכל ישראל, ובלעדיה, אנו כסומים בארובה. ואנו טובעים בים של ספיקות, ואין מעמד להרבה מעיקרי התורה. דברים אלו לא השתנו גם כשנוסדה מדינת ישראל ונוסדה מערכת משפטית ובראשה בית המשפט העליון. כי זו מערכת משפטית בלי תורת ה'. ובלי עיקרי התורה. ונשארנו סומים בארובה.


פרשת  שופטים, הסבר קצר של הרב אבינר  מדוע לא ניתן עדיין להקים סנהדרין.

לדעת הרצי"ה, החורבן נגרם "על עזבם את תורתי, ולכן סוד הגאולה הוא בשיבתנו אל התורה, ובמיוחד "יתרון הכשר נתן לסגולה זאת בהגיוננו במצות הקודש והמקדש, ועל התורה התלויה בארץ", לדברי הרצי"ה ה' נתן סגולה בתורתנו, "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", "ומסוגלת התלמוד היא לכונן את הלב ולזרז את הנפש אל קיומם... כי מיעוט שימת הלב והיסח הדעת מחלקי התורה הללו, שהם עיקרים לישועת נפשו, גורם בעוונינו רחוק עת הישועה, כי איך נבוא אל הארץ, ולא שמנו לב לדעת משפט אלקי הארץ, אשר הוא אדון כל, ועיניו בה ומטרה בחוקי צדק ותורת אמת, ובעוונינו אנו רואים, שכמו שרבה העזובה בשכחת כלל התורה מסיבת גלותנו, כן עוד יותר נעזב וניטש הוא חלק התורה התלוי בארץ ובמקדש, כי דורשיו מעט, והוגיו נער יכתבם, ע"כ רחקה הישועה, ושיבתנו לארץ קדשנו הולכת בכבדות, תחת אשר היה לה לצעוד צעדי ענק, כי עת לחננה, כי בא מועד, גם רצו עבדי ה' ועמו אבניה ויחוננו עפרה, תלי"ת".

הנה כי כן, אי אפשר לעמנו לבוא לארץ הקודש ולהתיישב בה, בלי לעסוק ולדעת ולקיים את משפטי אלוקי הארץ, ומשפט אלוקי הארץ, לדעת הרצי"ה, הוא תורת המקדש, וחוקי הצדק ותורת האמת, אסור להזניח תורת המקדש ותורת הצדק, כי הזנחת עניינים אלו היא מעכבת את גאולתנו השלימה, וההיפך, ככל שנעסוק בעניינים אלו, אנו מכשירים את עצמנו לקראת התגשמותם, כי גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, תחילה בנפשותינו ובהגיוננו, ואח"כ בכך שהחזון ייהפך למציאות.

אמנם הרצי"ה מדבר במפורש על תורת המקדש וארץ הקודש, אבל הוא כלל בדבריו את הסנהדרין שבלשכת הגזית, וחוקי הצדק של ה'.

לדבריו, עמנו חולה במחלה פנימית ובמחלה חיצונית, ומחלות אלו הם סיבות החורבן והמשכו. והתרופה למחלות הפנימיות, לימוד תורת המקדש וארץ הקודש, כי זהו המזון הרוחני הטבעי של אומתנו הקדושה. ומתוך לימוד זה נכונן את נפשותינו לקיומם ונזכה לסגולה, שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה, כל זמן שאין עוסקים בתורת המקדש וארץ הקודש, משהים את הישועה וככל שעוסקים בהם, מזרזים את הישועה.

ודומה שכל דבריו אמת וצדק, וקל וחומר הם הדברים למשפט התורה, שע"י התעסקות במשפט התורה, מתעורר הרצון ליישמו על ידי ייסוד בתי דין לממונות, ומתוך כך נזכה לחידוש הסנהדרין, כי זה אותו מתכון, ועל בסיס אותו עקרון, כמו בענייני המקדש.

2.
משטר יהודי דמוקרטי שווה מלכות
אחד הדברים החשובים שעשה הראי"ה קוק כדי להניח תשתית הלכתית מוצקה לניהול חיי האומה בימינו עפ"י התורה, הוא בכך שהוא קבע בתשובתו, משפט כהן, קמד, עמ' שלז-שלח, שבזמן שאין מלך חוזרים משפטי המלוכה ליד האומה בכללה... ולכל שופט שקם בישראל יש דין מלך". "כל שמנהיג את האומה דן הוא במשפטי המלוכה, שהם כלל צרכי האומה לשעתו ולמעמד העולם". והוא הסתייע בדברי הרמב"ם, סנהדרין, ד, יג, שכתב: "ראשי גליות שבבבל במקום מלך הן עומדים, ויש להם לרדות את ישראל בכל מקום ולדון עליהם, בין רצו בין לא רצו, שנאמר, לא יסור שבט מיהודה, אלו ראשי גליות שבבבל".

ועל דברי הרמב"ם אלו, הוסיף הראי"ה קוק: "וק"ו שנשיאים המוסכמים באומה (=משטר דמוקרטי), בזמן שהיא בארצה ובשלטונה, באיזו מדרגה שהיא, שהועמדו בשביל הנהגת האומה, לא רק בעיקר בשביל הרבצת התורה, כבני בניו של הלל, דלא נקראו שבט, כ"א מחוקק, כפי הנראה מסנהדרין, ה, א, דאינם עומדים במקום מלך, כ"א כח בי"ד יש להם. אבל אותם שהוסכמו בעמדתם לכתחילה בשביל האומה בהנהגתם הכללית, גם הארצית, כמלכי בית חשמונאי, וגם נשיאיהם פשיטא דלא גריעי מראשי גליות שבבבל... אבל כשמתמנה מנהיג האומה לכל צרכיה בסגנון מלכותי, ע"פ דעת הכל ודעת בי"ד, ודאי עומד במקום מלך, לענין משפטי המלוכה הנוגעים להנהגת הכלל".

מדברי הראי"ה קוק למדנו, כל שופט שמנהיג את האומה, אפילו ראשי גלויות שבבבל יש לו דין מלך, ואפילו נשיא או שליט נבחר ומוסכם להנהיג את ישראל בארצו (=מדינת ישראל), יש לו דין מלך. נהפוך הוא, גדולי תורה כמו בית הלל, שנועדו לרבץ תורה, יש להם רק כח בי"ד, ולא כח מלוכה. והרצי"ה קוק בהערותיו על תשובה זו הוסיף להבהיר ולחזק את דברי אביו בהפניה למקורות תומכים, כך לדוגמה הוא הפנה למאירי, סנהדרין, נב, ב, שכתב על דברי הגמרא, "בזמן שיש כהן (=מקדש) יש משפט (=מלך וסנהדרין), אין כהן (=אין מקדש) אין משפט (=לא מלך ולא סנהדרין), "ועל כך כתב המאירי", ומכל מקום, דיני המלכות קיימים בכל זמן, ואף בכל דור ודור יש רשות למנהיגי הדור, גדולי הארצות לענוש ולהרוג דרך הוראת שעה, על הדרכים שביארנו, וזהו שנרמז בתורה אחר כן, ואל השופט אשר יהיה בימים ההם".

זאת ועוד, הרצי"ה הבליט והדגיש את יכולת מנהיגי כל דור ודור, לדון בהוראת שעה, כדברי המאירי, והסתייע בדברי הר"ן בדרשותיו, דרוש יא, שכתב: כאשר לא יהיה מלך בישראל, השופט יכלול שני הכוחות, כח השופט וכח המלך".

הרי שהרצי"ה חיזק ואימץ את גישתו של אביו שבכל דור ודור, וגם בימינו, ובמיוחד בארצנו, במדינת ישראל, יש למנהיגות כח של שופט וכח של מלך.

וכאן המקום להעיר ולסלק טעות רווחת במשנתם של מי מתלמידי הרצי"ה,שהם חושבים שיש למשטר הדמוקרטי, מעמד של מלך כדי לתת לגיטימיות לחוקי הכנסת, ולפסיקות בתי המשפט. ואין הדבר כן. הלגיטימיות היא מוגבלת, שדבריהם לא יסתרו דיני תורה. וכן, שאנו, שלומי אמוני ישראל, חייבים לעשות מאמצים רבים כדי לקדם את האומה לכיוון המצב האידיאלי, שנהיה עם קודש עפ"י תורת הקודש, וכפי שהדברים יובהרו היטב במשנתו הרצי"ה, להלן, ביחס למהותה של מדינה יהודית.

3. מדינה יהודית עפ"י התורה
הרצי"ה השיב לשואל אם מותר ליהודים דתיים לתמוך בדרישה למדינה יהודית? והוא השיב (התפרסמה "לנתיבות ישראל", ח"א, עמ' צג):

"לא מותרים אנו אלא מחויבים אנו בזה", אלא שהשואל שאל, "והלוא אין לנו הבטחה שהמדינה תתנהג על פי התורה". ועל כך השיב הרצי"ה, שיש לנו הבטחה מה', והיא תמומש. להלן דבריו:

"הבטחה מה', ואין אנו זקוקים למימוש הבטחה, לא ממי שהוא מן החוץ, מאי זה כוחות יהודיים או נכרים, שבעצמם אין להם ענין בערכה התורני והדתי של מדינתנו, אלא מאיתנו בעצמנו (=אנו שלומי אמוני ישראל)".

לדברי הרצי"ה עלינו, אנו שלומי אמוני ישראל, צריכים לבוא בלב שלם ואמונה רבה, "לבנות את בית ישראל בארצו ולהקים בה את מדינתו". ואז תתקיים ההבטחה שיש לנו מה', "שארץ ישראל ומדינתו תבנה ותנהג כראוי על פי התורה".

שלוש מטרות יש למדינת ישראל: בשביל ישראל – כלומר הצלתו הגופנית, בשביל התורה – שתהיה מרכז התורה ותעצים את התורה, ובשביל הארץ – דהיינו לכבשה וליישבה.

ואין ספק, שלפי גישתו זו של הרצי"ה, משפט התורה, הוא ציר מרכזי של מדינת ישראל כמדינה יהודית, וצריך להאמין שהוא יהיה משפט המדינה, ויש לעשות הכל כדי להתקדם למימוש חזון זה.

במאמרו של הרצי"ה מאמר מ', "לנתיבות ישראל", ח"א, עמ' רה, "המדינה כהתקיימות חזון הגאולה", קבע באופן ברור ששיבתנו לארצנו, היא חלק מתהליך תשובה לאומי מושלם, שבו העם שב לאלוקיו ועד אלוקיו, לא רק כיחידים, אלא כאומה, בארץ הקודש, כמדינה יהודית, שהיא מרכבה לשכינה, כפי שהיתה בעבר, וכפי שהיא צריכה להיות לפי חזון נביאי ישראל.

והרי, הדבר ברור, שבכלל תשובה לאומית זו, וכלל המשפט, השיבה שופטינו כבראשונה.

במאמרו "על הפרק" (לנתיבות ישראל, ח"א, עמ' טו), הוא התייחס לפוליטיקה של הציונות הככלית השמאלנית, שמטבעה היא צרה ומצומצמת. היא חומרית וקיומית, שרואה במדינת ישראל, מקלט מדיני. לעומת הציונות הדתית ששאיפתה היא בניין המקדש (עמ' יח) ושנחיה על פי חוקים ומשפטים צדיקים שניתנו לנו, ושננהיג סדרי חברה והנהגות מדינה עפ"י התורה, "ועל יסוד זה הלכנו להתיישב בארצנו ולייסד את מדינתנו" (שם, עמ' כב, כמו ששלמה המלך אמר, "לעשות משפט עבדו, ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו" (שם, כד), כי בשיבתנו לארץ ובהתיישבותנו בה, שאיפתנו היא, "הילכתא למשיחא", כלומר מימוש הלכות המשיח, כי אנו מאמנים בבוא המשיח (שם, עמ' כז).

הדברים ברורים יותר, במאמרו, התורה והגאולה (השאלה על היחס שבין "הדתיות", ו"המשיחיות" ביהדות), לנתיבות ישראל, ח"א, עמ' מה.

מתוך אותו מאמר עולה, ששאיפתנו להגיע לעידן המשיחי, שבו עם ישראל יבוא לידי ביטוי, בכל כוחותיו הרוחניים, עפ"י דיני התורה, ובמיוחד בארץ הקודש, "היא חוקת המדינה האלקית של ארץ חיינו", משפט אלקי הארץ, הכוללת ומדריכה את חיי היחיד ומהלכם כמו את חיי הציבור והאומה ומהלכם.

לדעת הרצי"ה, אין סתירה בין הרעיון הדתי והרעיון המשיחי. הגאולה היא קימעא קימעא, אבל היא תגיע לידי שלימות עם הופעת המשיח, שעליו כתב הרמב"ם, "וכל מי שאינו מאמין בו, או שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו". והרמב"ם "סדרנה ופסקנה של ההלכה בישראל, הוא הקובע את הלכות המשיח, אמונתו וסידורו".

תנועה משיחית אמתית היא זו שמאמינה בנצחיות התורה. כל התנועות שכפרו בנצחיות התורה, או שהיו משיחיות שקריות, נעלמו. בהלכה יש תקנות זכר למקדש, כי הוא ייבנה ועם ישראל יתנהל לעתיד, כבעבר, עם מקדש, ולפי התורה, וכפי שצריך להיות בשיא שלימותו.

הציונות המעשית של הרצל היא מהלך מלמטה למעלה, כלומר הציונות המעשית מתחילה בחומר, בשיבה לארץ, ביישובה, בתקומת המדינה, בביטחונה וכיו"ב, אבל היעד היא שמירת האומה, "ואין אומתנו אומה אלא באמונתה". השלימות של הציונות היא בערך המשיחי, "למקדש ולמדינה ברוחניות ובחמריות".

4. משפט התורה ומשפטי הגוים

לדעת הרצי"ה, משפט התורה הוא משפט אלקי, והוא מחבר את ישראל לאלקי ישראל, וחיבור זה הונח ע"י משה רבינו לדורות. בעיצומה של גלות, בשנת רנ"ב, שהיא שנת גירוש ספרד, חידש ר' יעקב בי רב את הסמיכה, כדי לחדש את הסנהדרין, כדי להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם. יש לשלול את משפטי הגויים, כי הם חירוף וגידוף. הם בבחינת מינות, הם מושתתים על מידת רחמים וחסד מדומים, הם עוקרים את משפט התורה מתוכנו האלקי, ויש בו יסוד של שנאת לאומים וגם שפ"ד.

במאמרו "חיי שעה וחיי עולם", בספרו לנתיבות ישראל, ח"ב, עמ' שיא-שיב, כתב הרצי"ה ז"ל כדלקמן: "משה רבינו עליו השלום, בתפסו אתו, את כח המשפט, בתחילת יסודו באומה, העלה את כל ערכי המשפט עד סוף כל הדורות, לאותו התוכן האלקי שמשפטי ישראל באים אליו. ודרישת אלקים באה יחד עם המשפט הישראלי, כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים, כי יהיה להם דבר בא אלי, ושפטתי בין איש ובין רעהו, והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו".

המרכז העולמי לסגולת המשפט האלקי הוא ארץ הקודש: "ודרישת אלקים זו של המשפט נשארה סגולה ישראלית, שהיא מתגלה באופי האלקי הכולל עולמי עד וזורח בארץ ישראל, בארץ תבל נחלתו, מקום האורה של סגולת הקודש".

לדעת הרצי"ה הפקרת המשפט האלקי היא מינות: "המינות הפקירה את המשפט, תקעה את עצמה במידת הרחמים והחסד המדומה, הנוטלת את יסוד העולם והורסתו, ומתוך עקירת יסוד המשפט מתכנו האלקי תופסת אותו הרשעה היותר מגושמת, ובאה בזוהמא לחדור במשפט הפרטי של האישות היחודית וחודרת היא בהתפשטות גדולה לנפשות עמים, ובזה מתייסד יסוד שנאת לאומים ועומק רעה של טומאת שפיכת דמים, מבלי להמיש את העול מעל צואר האדם".

כינון מדינה יהודית בארצו, יכול להיות ע"י קיום משפט התורה, וע"י שלילת משפטי הגויים: "העיקר ושורש של חיוב, מינוי הדיינים שהוא כדי להחיות את ישראל, ולהושיבם על אדמתם, ושל שלילת הדיון הזה, שהוא כמו חירוף וגידוף והרמת יד בתורת משה רבינו".

כאמור, הרצי"ה ראה בחידוש הסמיכה בעיצומה של שנת גירוש ספרד, ראשית ניצנוצי הגאולה "בעצמת יסורי הגולה, בתוך תוכה של מערבלתה, קדמה והוכנה לכך פרטיה הנפלאה, על ידי יסוד ההסדר המעשי של כל צדדי חיי ההווה בשלטון התורה וביושר המשכו מכח התוקף הקדום של דין ישראל וערכו הצבורי האלקי, אז באה ההתאמצות הנשגבה, בתקופת "מזרה ישראל" (בהערה 169 כתב גימטריה של המלה "מזרה" היא רנ"ב, כלומר שנת רנ"ב, בה התבצע גירוש ספרד וחידשו את הסמיכה), להתחדשות כח הסמיכה להשבת "שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה".
סיכום
הרצי"ה קוק ראה במשפט התורה, משפט אלוקי, הוא מחבר בין עם ישראל כעם לבין אביו שבשמים, הוא אמור להקרין גם על אומות העולם. משפטי הגויים מעקרים את משפט התורה מתכנו האלוקי, ומלבד שמשפטיהם הם רק מידת רחמים וחסד מדומים, ומלבד שמשפטי הגויים זרועים שנאת עמים, ויש בה יסוד של שפ"ד, הרי הפניית עורף למשפט התורה היא מינות, והיא חירוף וגידוף והרמת יד בתורת משה.

גאולת ישראל אמתית היא בכינון משפט התורה בארץ, ויש להתאמץ כדי להשיב שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה.

האמונה שלנו במשיח היא אמתית, והגאולה בו תבוא והמקדש ייבנה ותהיה סנהדרין בלשכת הגזית.

הציונות המעשית או המדינה דהיום היא צעד ראשון בתחום החומרי, אבל הגאולה תגיע לשלימות בימות המשיח, כי היעד של הגאולה השראת השכינה בארץ הקודש ע"י בניין המקדש, אז ורק אז יהיה מרפא למחלותינו הפנימיות והחיצוניות.

בשלב זה מצווה לעסוק בהלכות עיקבתא דמשיחא, כי יש בהם משום קידום ומימוש הגאולה, "כי גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", ולימוד זה הוא מרפא למחלה הפנימית של אומתנו, בדרך הטבעית לה.

ומכאן שמבחינת משפט התורה, יש לאל ידינו לפעול הרבה יותר מעניין המקדש, כי במשפט התורה נוכל לא רק לעסוק בלימודו, אלא גם ביישומו הלכה למעשה, במיוחד שע"י לימוד משפט התורה ויישומו, יתפשטו יותר ויותר מושגי הצדק האלקיים. וכשתהיה איתערותא דלתתא, תהיה איתערותא דלעילא, ותחודש הסנהדרין במהרה, רמב"ם, פיהמ"ש, א, ג.



ראש חודש אלול

בס"ד
ראש חודש אלול - הרב דוד איפרגן
לפני שנעיין במשמעותו של חודש אלול, נחזור על הנקודות החשובות שיש לדעת לגבי ראש חודש, וערב ראש חודש.
ערב ראש חודש הוא זמן מיוחד, מפני שהוא היום הראשון שלאחר מולד הלבנה. כפי דרכנו, צריך לשוב ולהדגיש- לכל זמן יש כוח מיוחד משלו, והשפעה ייחודית אשר היא מופיעה במיוחד באותו הזמן. ראש החודש הוא היום בו יורד כוח רוחני מיוחד אל האדם, ומשפיע על פנימיותו, וכוחותיו הפנימיים. כך, מתקיים בכל ראש חודש מפגש בין הכוח הרוחני הזה, לכוחותיו הרוחניים של האדם. המפגש הזה בין הכוחות יוצר כוח בעל אפשרות להניע את ההווה, להניע את הזמן. הכוח החדש הזה שנוצר, משפיע עלינו לאורך כל החודש. האדם הוא חלק עיקרי בתהליך, וללא המודעות של האדם- הרי שמעורבותו בתהליך חשוב זה תהיה קטנה ולא משמעותית. ככל שיש לאדם יותר מודעות- כך תתעצם החוויה הזו של הקבלה, ותגבר התפילה של האדם לבורא עולם, שיעזור להמשיך ולחזק את הזרימה, להמשיך את ההווה. על ידי כך אנו מקטינים את התכונות השליליות שלנו במהלך הזמן, ומגדילים את התכונות החיוביות שלנו בחודש.

הרצון

הרצון הוא אחד הכוחות הפנימיים הכי עמוקים של האדם. ישנה המחשבה, ועליה ניתן ללמוד לשלוט. אבל הרצון הוא דבר כל כך פנימי ועמוק, עד שקשה לשלוט עליו- זאת משום שקל להחליט "אני יותר לא חושב על הנושא הזה", ולנסות להסיט את המחשבה לנושא אחר, אבל להחליט לרצות דבר אחר- הרי זה קשה לאין ערוך. מי יכול להגיד שאינו רוצה לישון כאשר הוא עייף? מי מסוגל לשנות את רצונו למאכל מסוים כאשר מביאים לפניו מאכל שאינו אוהב? אלו הן רק דוגמאות קטנות לכוחו ומרכזיותו של כוח הרצון.
 

יהי שלום  - מתוך תפילת הלל - קרליבך
Ye'he Shalom - Hallel - Carlebach
לעילוי נשמת עטיה שרה בת יצחק הלוי

ההתחלה של הכל
הרצון הוא ההתחלה של הכל. של כל מעשה, של כל תהליך, של העולם, של היקום. בשורשו של כל מעשה טמון רצון. הרצון קודם אפילו למחשבה. נדגים זאת בפשטות- כאשר אדם בונה בית, הרי שלאחר הבניה ניתן לעקוב אחר רצף המקרים- לפני שהבית נבנה, האדם חשב כיצד לבנות אותו- זוהי המחשבה. אך לפני המחשבה, היה רצון לבנות את הבית, ורצון זה קדם לכל. מכאן אנו למדים כי הרצון הוא הנקודה הראשונה, הראשית, של כל דבר.
ועכשיו נכנס לעניין באופן עמוק יותר- אם הגדרנו כי הרצון הוא התחלתו של כל מעשה, והוא נמצא לפני תחילת המעשה בפועל- הרי שנבין את מהותו של חודש אלול.
העולם כולו נברא בראש השנה.
למעשה, ראש השנה הוא זמן בריאתו של אדם הראשון - כאשר אדם הראשון נברא, כל הבריאה עמדה מוכנה עבורו. האדם נברא אחרון, בדיוק כפי שמלך נכנס לארמון רק לאחר שהוא בנוי ומוכן, וזאת מפני שהאדם הוכתר למלך על הבריאה. זאת, כמובן, בתנאי שהוא יתקן את מידותיו ויתעלה, אבל אם חס ושלום ישחית את מידותיו- יהפוך הוא להיות עבד של הבריאה, ועוד נרחיב על כך בהמשך.
אם האדם נברא בראש השנה, אז מה היה קודם? מה היה בחודש אלול?

מדברינו עולה כי בחודש אלול היה הרצון לברוא את האדם. כלומר, בחודש אלול היה חוסר אדיר בעולם כולו, חוסר שאותו יכול היה למלא אך ורק האדם. בני האדם נדרשו למשימה הגדולה ביותר בחודש אלול- היה רצון לברוא את המין האנושי בשביל צורך מסוים, ומכאן ואילך מוטלת המשימה הזו על כל בני האדם. בחודש אלול אנחנו חוזרים לאותה הנקודה. הרי, מי אמר שתהיה בכלל שנה חדשה? אולי "הכל יגמר" בסוף השנה, והעולם יחדל להתקיים?
ואם העולם ימשיך להתקיים- זה אומר שרגע לפני בריאת השנה החדשה- עכשיו, בחודש אלול, היה רצון להשאיר אותנו בעולם- למשך עוד שנה. זהו עת רצון.