הבית היהודי | לימוד תורה ועזרה בבית

לימוד תורה ועזרה בבית
1. החיוב במצות הבית
שאלה: האם אדם מצווה להתעסק בצרכי אשתו וילדיו גם אם הוא לומד תורה, והרי צריך להיות דבק בתורה?
תשובה: העוסק בלימוד תורה אינו פטור מן המצוות שאינן ניתנות להיעשות על ידי אחרים. חובת תלמוד תורה קיימת בכל הזמן הפנוי שיש לו, לאחר שהוא עושה את הדברים המוטלים עליו, כגון: תפילה והנחת תפילין (מועד קטן ט ב).
מי שמתחתן - מתחייב במצוות כלפי אשתו וילדיו, בדיוק כשם שהוא חייב במצוות הנחת תפילין או ביקור חולים או כל מצווה אחרת. מצוות אלו, שכלפי משפחתו, אינן ניתנות להיעשות על-ידי אחרים. לפיכך הוא חייב לעשותן, אף אם העיסוק בכך גורם למעט את לימודו. מי שחשקה נפשו בתורה, רוצה להמשיך וללמוד תורה בתמידות, אינו רוצה להקדיש זמן לקיום מצוותיו כלפי משפחתו- העצה היעוצה לו היא לדחות את חתונתו לגיל מבוגר יותר - בתנאי שאין יצרו טורדו (שו"ע, אה"ע א ד. שם, יו"ד רמו ב). בייחוד אם הוא עני, שאז- אם יתחתן - יוטרד בבעיות פרנסה, וכמעט שלא יוכל ללמוד.
אבל אם החליט להתחתן - הריהו מתחייב בחובות הבית, ועליו להקדיש להם זמן, גם אם ממעיט בלימוד תורה, כי עתה מוטלות עליו מצוות אלו. זו משמעות הדבקות בתורה. כי תורה לומדים על מנת לקיים, ומי שאינו מקיים מצוות בתואנה שהוא עסוק בתורה- אות הוא שלא הבין כלל את מגמתה. "כל האומר אין לו אלא תורה... אפילו תורה אין לו" (יבמות קט ב). הוא רוצה ללמוד תורה בלי לקיים, ומצפה לשכר על הלימוד ולא על הקיום- גם על הלימוד לא יקבל (רש"י).
זאת, באופן כללי, מבלי לקבוע במה וכמה ואיך ומתי לעסוק בצורכי ביתו.
2. מסירות - נפש ללימוד תורה
אמנם נכון, שלימוד תורה דורש מסירות וכרוך בוויתורים ובקורבנות. לפעמים אדם זוכה לשני שולחנות- תורה ועושר, אבל בדרך כלל אין זה כך, ואדם צריך להיות מוכן להצטמצם ברמת חייו ולחיות בתנאים קשים כדי לזכות לתורה, כפי שאמרו חכמינו במסכת אבות: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחייה ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך" (אבות ו ד. ונפסק בשו"ע, יו"ד הלכות תלמוד תורה רמו כא). אין ספק שיש בחיי דחק כאלה משום צער לו, לאשתו ולילדיו.
עוד אמרו חז"ל על הפסוק "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב": "במי אתה מוצא תילי תילים של הלכות? במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב" (עירובין כב א), בשל לימוד תורה האיש נעדר מביתו ואינו מקדיש למשפחתו זמן רב. אמנם אין זו אכזריות ממש. זו רק נראית כאכזריות, מפני שבסופו של דבר לימוד התורה של האב מוסיף כוח של תורה בבית. הידיעה שהאב מתמסר לתורה, משפיעה על אישיותם של בני הבית, ויתכן שזה תורם להם יותר מאשר הבילוי בחברתו של האב. על כל פנים, לימוד התורה בא על חשבון צורכי אשתו ובניו.
מכל מקום, אף על פי שלימוד תורה הוא אידיאל גדול, גם אם הוא בא על חשבון דברים אחרים, הרי מסירות לתורה על חשבון המשפחה - בין אם מצד הקושי הכלכלי או מצד ריחוקו של האב או כל קושי אחר- הריהי צריכה להיעשות בהסכמת שני בני הזוג. אין אדם יכול להחליט לבדו בדברים הנוגעים גם לזולת. כאשר בני אדם מתחתנים, הם נעשים אדם אחד- והאדם האחד הזה הוא המחליט. אדם אינו יכול לנדב את בן זוגו להיות אידיאליסט בעל כורחו. אין הוא יכול לכפות חיים כאלה על ישתו. הכול צריך להיעשות בהסכמה ובהחלטה משותפת. כמו שמצינו שרבי אלעזר בן עזריה, כשרצו למנותו נשיא, אמר שעליו להימלך באשתו (ברכות כז ב. מהרש"א שם).
כשישנה הסכמה - מה טוב. אזי כל אחד תורם ללימוד התורה בתחומו ולפי יכולתו: הבעל לומד חמש עשרה שעות ביממה, והאישה עובדת קשה בגידול הילדים ובפרנסת הבית מתוך הכרה ונכונות גמורה, ולימוד התורה של בעלה הוא מילוי רצונה, כבודה ותפארתה, ושמחה היא בכך - ויש לה כמובן חלק במצווה זו, שמתקיימת באמצעותה.
3. מעשי חכמים שעזבו ביתם כדי ללמוד תורה
בגמרא מובאים סיפורים רבים על חכמים, שעזבו ביתם לתקופות ארוכות כדי ללמוד תורה, ואז לא היה קשר טלפוני וגם לא דואר מסודר. יש ששילמו על כך מחיר כבד.
סיפרו על רב יוסף בנו של רבא, שהלך ללמוד שש שנים, לאחר שלוש שנים חזר לבקר את אשתו בערב יום כיפור. נזף בו אביו: יונתך נזכרת? היו שרויים בכעס, ולא אכלו סעודה מפסקת.
מעשה בתלמיד, בנו של רבי יהודה הנשיא, ששידכו לו בחורה, וסוכם שילך ללמוד שתים-עשרה שנה ואחר כך יתחתן עמה. בקש לראותה טרם צאתו ללמוד. לאחר שראה אותה, בקש ללכת רק לשש שנים. ראה אותה פעם שנייה, ובקש להתחתן קודם, ואחר-כך ללכת ללמוד. התבייש מאביו. אמר לו רבי: דעת קונך יש בך. דהיינו, דומה אתה לקדוש-ברוך-הוא. בתחילה נאמר: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ד'"- דהיינו, התוכנית המקורית ביציאת מצריים הייתה שעם-ישראל יבואו קודם לארץ-ישראל ואחר-כך יוקם שם בית-מקדש. אבל לבסוף ד' ציווה עליהם לעשות לו מקדש-משכן במדבר לפני שנכנסו לארץ. המקדש הוא "בית החתונה" של ד' וישראל, ומאהבתו אותם הקדים את החתונה לתקופת המדבר, שלא כפי התוכנית הראשונית, התחתן בנו של רבי עם משודכתו, והלך ללמוד תורה שתים-עשרה שנה. עד שחזר התעקרה אשתו. אמר רבי: מה יעשה? יגרשנה? - יאמרו: ענייה זו לשווא שימרה. ישיאוהו אישה אחרת - יאמרו: זו אשתו וזו זונתו. התפלל עליה ונרפאה.
רבי חנניה בר חכיאי הלך ללמוד תורה שתים-עשרה שנה. עד שחזר לעירו, נשתנו שבילי המקום, ולא ידע ללכת לביתו. הלך וישב על שפת הנער, מקום שנערות העיר יוצאות לכבס. שמעה שקוראים לריבה אחת: "בת חכינאי מלאי כדך ולכי". הבין שזו ביתו. הלך אחריה עד ביתו. הייתה אשתו יושבת בבית ומנפה קמח. הרימה עיניה וראתה אותו - ופרחה נשמתה, אמר:ענייה זו, זה שכרה? ביקש עליה רחמים וחייתה.
רבי חמא בר ביסא הלך לישיבה ללמוד שתים-עשרה שנה. כשחזר לביתו אמר: לא אעשה כפי שעשה בר חכינאי - להופיע פתאום בביתו. הלך וישב בבית המדרש, ושלח להודיע בביתו שהגיע. עד שהוא יושב שם, נכנס רבי אושעיא בנו ולא הכירו זה את זה. ישב לפניו והחל לשאול אותו שאלות. ראה רבי חמא שהוא בחור מחודד, וחלשה דעתו. אמר בליבו: אילו הייתי נשאר כאן, היה לי, היה לי בן כמותו. הלך לביתו. נכנס בנו אחריו. קם מפניו. אמרה לו אישתו: יש אבא שקם לפני בנו? קרא עליו רבי חמא: "והחוט המשולש לא במהרה יינתק".
רבי עקיבא היה רועה לבן כלבא שבוע. ראתה אותו ביתו של כלבא שבוע, שהוא צנוע ומעולה. אמרה לו: אם אנשא לך, תלך ללמוד תורה? אמר לה: הן. נישאה לו בצינעה ושילחתו. שמע אביה, הוציעה מביתו, והדירה מנכסיו. הלך רבי עקיבא וישב שתים-עשרה שנים ולמד. כשבא, הביא עימו שנים-עשר אלף תלמידים. שמע את אותו סבא אומר לאשתו: עד מתי תהיי כאלמנות חיות? אמרה לו: אם ישמע לי, ילמד עוד שתים-עשרה שנה. אמר: ברשות אני עושה? הלך ולמד עוד שתים-עשרה שנה. כאשר בא, הביא עמו עשרים וארבעה אלף תלמידים. שמעה אשתו ויצאה לקראתו בבגדיה הקרועים. נפלה לרגליו ונישקה אותם. רצו התלמידים להודפה. אמר להם רבי עקיבא: עזבוה. שלי ושלכם - שלה הוא. שמע אביה שאדם גדול בא לעיר. אמר: אלך אצלו אפשר יתיר נדרי, שהדרתי ביתי מנכסי. בא אצל רבי עקיבא. שאל אותו: האם נדרת על דעת כן שבעלה יהיה אדם גדול? אמר לו: אפילו היה יודע פרק אחד ואפילו הלכה אחת לא הייתי מדיר ביתי מנכסי. אמר לו: אני הוא. נפל על פניו ונשק לרגליו, ונתן לו חצי ממונו.
4. לימוד תורה ברשות ושלא ברשות האישה
במשנה (כתובות סא ב) נאמר, שהתלמידים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהם לשלושים יום. ושם בגמרא (עיין כתובות סב ב) אמר רב אדא בר אהבה שזו דברי רבי אלעזר, אבל חכמים אומרים שהתלמידים יוצאים לתלמוד תורה שתיים ושלוש שנים בלא רשות. על כך מעיר רבא, שהתלמידים בדורם סמכו על דברי רב אדא בר אהבה ועשו כמותו- וזה היה בנפשם, שנענשים ומתים בשל כך.
על כן מביאים את הסיפור על רבי רחומי שהיה מצוי לפני רבא במחוזא והיה רגיל לבוא לביתו פעם בשנה בערב יום-כיפור. פעם אחת השתהה בלימודו ואיחר. אשתו הייתה מצפה לו ואומרת: עכשיו הוא בא-ולא בא. חלשה דעתה. נשרה דמעה מעיניה. באותה שעה היה יושב בעליית הגג ולומד. נפחת הגג מתחתיו ומת.
כלומר, על-אף שהיה מותר להם בדורם לסמוך על דברי רב אדא, לצאת שלא ברשות נשותיהם לשתיים ושלוש שנים, בכל זאת שילמו על כך בנפשם. הא כיצד?- לפעמים משלמים מחיר גם כשעוסקים בדברים מותרים, ואף בדברי מצווה, כגון: מצווה לרופא לטפל בחולים במחלה מדבקת, אבל לעיתים הוא עצמו נדבק במחלה. מצווה לעובדת סוציאלית לטפל באנשים מרי נפש, אבל לפעמים היא נפגעת מאלימות המופנית כלפיה על-ידי המטופלים.
מכל מקום, בדורם, יתכן שהיה מותר לצאת ללמוד שלא ברשות האישה לשנתיים-שלוש, אבל מעבר לזמן זה- ודאי שהיה צורך בהסכמת האישה. וכל הסיפורים על חכמים שיצאו ללמוד שתים-עשרה שנה ויותר- היה זה בהסכמת נשותיהם.
באותה תקופה, אי-אפשר היה ללמוד תורה וגם להיות בבית בו בזמן. אנשים שרצו ללמוד תורה, לא היו יכולים להישאר בביתם וללמוד, והיו צריכים לעלות למקום תורה. ממילא כל עול הפרנסה וצורכי הבית נפל על האישה. התוספות אכן תמהים איך יצאו התלמידים לזמן כה ארוך, ומתרצים: "בלא פיתוי היו שמחות שהיו בעליהן הולכים ללמוד תורה ולהיות תלמידי חכמים. ואדרבה על דעתא דהכי [על מנת כן] נשאו שילכו ללמוד תורה" (כתובות סב א, תוס' ד"ה אלא).
אבל בזמננו, אין צורך בפתרונות קיצוניים. שאלת הניגוד בין לימוד התורה לבין צורכי הבית אינה צריכה לקבל פתרונות קיצוניים כמו בימיהם. אפשר ללמוד תורה וגם להיות בבית ולעזור, ועל כך יחליטו האיש והאישה יחדיו בהסכמה.
מקובל בימינו, שאדם לומד תורה וחוזר כל ערב לביתו, ועליו לקצר מעט מלימודו כדי לעזור לאשתו בפרנסת הבית ובגידול הילדים.
בדורות הקודמים הסמוכים לנו, בחורים שרצו ללמוד תורה, דחו חתונתם, לפעמים עד גיל ארבעים, מכיוון שאי-אפשר היה ללמוד תורה לאחר החתונה מפני עול הפרנסה, אלא אם כן אחד מבני הזוג בא ממשפחה עשירה. אולם, בדורנו, ניתן להסתדר מבחינה כלכלית גם לאחר החתונה, ולפיכך ניתן להתחתן בגיל צעיר ולהמשיך ללמוד תורה- ויחד עם זאת להיות בבית ולהשתתף ביחד עם אשתו בטיפול בצורכי המשפחה.
מתוך הספר "רעים אהובים" של הרב שלמה אבינר

עזרה בעבודות הבית | שלום בית

שאלה: האם צריך הבעל לעזור לאשתו בעבודות הבית?
תשובה: זו שאלה מגוחכת. ברור שאיש צריך לעזור לאשתו, או ליתר דיוק להיות שותף.
1. מלאכות שאישה חייבת לבעלה
אמנם בגמרא הוזכרה רשימת מלאכות שהאישה חייבת לעשות לבעלה ואף כופין אותה עליהן (כתובות נט ב).
אולם דברים אלו אינם תקפים לגבי דידן. כבר כתבו רבותינו הראשונים לגבי חובות אלו, ש"הכל כמנהג המדינה", והכלל הקובע הוא "עולה עמו ואינה יורדת עמו"- דהיינו, אם בבית-אביה האישה לא הייתה רגילה לעסוק במלאכות אלו- אין הוא יכול לכפותה על כך. הבעל חייב להעניק לה רמת-חיים אליה הייתה רגילה לפני נישואיה. אפילו אם מעמדו שלו ירוד יותר, יתאמץ כפי יכולתו. ואם מעמדו הכלכלי והרגליו גבוהים ממה שהייתה אשתו רגילה בבית אביה, הריהי "עולה עמו"- ואינו יכול לכפותה לעשות מה שהייתה רגילה אלא עושה כפי המתאים למעמדו הוא (עיין שו"ע, אה"ע פ א: הכול כמנהג המדינה. ושם י': כל מלאכות אלו אין מחייבים אותה אלא אם כן דרך משפחתו ומשפחתה לעשותן).
זהו עיקר הדין לימינו.
2. חובות הלכתיות- קביעת המינימום
תרה מזו, כל הכתוב בהלכה לגבי חובות האיש לאשתו וחובות האישה לבעלה- הן קביעות מינימום, שנזקקים להתייחס אליהן רק במצב של יחסים לא תקינים בין בני-הזוג. במצבים שכאלה, יש צורך לפעמים לקבוע מה חובותיו של כל אחד, ואף להזדקק לכפייה חוקית במקרים מסוימים. אבל כאשר מצב היחסים נורמאלי - אין צורך בקביעת החיובים הזו, אלא בני- הזוג גומלים חסד זה עם זה ללא חשבונות של: מי חייב למי וכמה. למשל: האישה חולה. האם בעל נורמאלי ילך לעיין בסעיפי ה'שולחן ערוך' אם הוא חייב לרפאה, ובכמה? ומאידך גיסא: האם אישה עושה לבעלה רק מה שהיא חייבת מצד הדין? קל לתאר כיצד היה הבעל נראה, אילו כך היה.
האיש ואשתו, החיים בשלום זה עם זו, גומלים חסדים רבים זה לזו- הרבה מעבר לחובת הדין המדוד. כל מערכת הדינים והחובות בין איש לאשתו צריכה להיות מובלעת באופן טבעי בתוך מערכת יחסי החסד שיש ביניהם.
3. חסד לאשתו
שהרי מלבד החובות המוטלות על אדם כלפי חברו על-פי דין, הריהו צריך גם לעשות חסד עם חברו, והכל כלול במצוות "ואהבת לרעך כמוך".
אשתו של אדם קודמת לכל אדם אחר לעניין גמילות החסד, הן מצד מצוות "ואהבת לרעך"- מפני שהיא הרע- בה"א הידיעה (רבי חיים ויטאל בשם האר"י ז"ל)- והן מצד כללי הקדימות לצדקה: "עניי עירך קודמים", והוא הדין "עניי ביתך קודמים" (שו"ע, יו"ד הלכות צדקה רנא ג). יש מי שכתב, שעשיית חסד לאשתו קודמת אף לילדיו, והנימוק הוא מפני ש"קרוב קרוב קודם", ואשתו כגופו.
גמילות החסד לאשתו היא מצווה שאינה ניתנת להיעשות על-ידי אחרים. כאשר אשתו מבקשת ממנו חסד, אינו יכול לומר לה: תבקשי מהשכן. אלא זו מצווה המוטלת עליו- ולכן עושה עימה חסד גם אם גורם לו הדבר ביטול תורה, שהרי תלמוד תורה נדחה מפני כל מצווה שאינה ניתנת להיעשות על-ידי אחרים (מועד קטן ט ב).

כמובן, גם לכך יש שיעור. אין הוא יכול לעשות חסד עם אשתו מבוקר עד ערב, ולהיבטל מדברים אחרים המוטלים עליו. השאלה כמה לעזור, איך ומתי- היא מסוג השאלות שלא ניתן להגדירן בהגדרות מדויקות על-פי רשימה מוכנה מראש. עשיית החסד צריכה להיות חמושה לא רק בכוח השכל, אלא גם בכוח הרגש והדמיון.

הכנות לחג פסח | הרב זמיר כהן

ההכנות לחג פסח חג עלולות להיות בהקפדות יתרות ובלחצים מיותרים בבית.
איך בעצם ניתן להתכונן לחג הפסח ברוגע וללא טעויות הלכתיות ואחרות?
הרב זמיר כהן מאיר ומבאר את כל הלכות ההכנות לחג הפסח והלכות ליל הסדר בתכנית נפלאה ומסכמת.

נקיונות לפסח | סרטון מצחיק

נדרש אומץ ורצון רב להתחיל את הצעד הראשון בנקיונות לפסח.
היש מישהו שיטען שהדבר לא מרתיע ?
סרטון מצחיק שהופק על ידי אתר חברותא - איילת השחר עושה סדר (פסח) בבלאגן.

נפלאות הבריאה מראים גדלות הבורא

האם יתכן שדבר כזה נברא לבד ?
הרב זמיר כהן בהרצאה על עומק חכמת הבריאה

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ
לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳