לקראת שבת | פרשת שמות

אביב עמים אישי - תובנות מפרשת השבוע פרשת שמות
משה שינפלד
מי מאיתנו לא רוצה להשתחרר מהרגלים ומדפוסי התנהגות שליליים? מי מאיתנו אינו מעוניין לנהל את חייו ללא השתעבדות ליצר?
במשך מאתיים ועשר שנים שועבדו בני ישראל ועונו פיזית ורוחנית. המצרים העבידו אותם בעבודה קשה תחת איומים, לחצים ומכות. וכך מתארת התורה: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה... ויצו [לשון ציווי] פרעה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו... ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו..." [שמות א', י"ג].
בהגיע העת בה חפץ ה' לגאלם, אמר אלוקים למשה: "ראיתי את עני עמי במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את מכאוביו... ועתה, הנה צעקת בני ישראל באה אלי, וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם. ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים..." [שמות ג', ז'].
אגרת הרמב"ם
אציג בפניכם את מה שהרמב"ם כותב באגרתו לבנו: "ויש לך לדעת בני, כי 'פרעה' מלך מצרים הוא יצר הרע באמת... ותבין זאת מעניין המילה והרכבתה [פרעה אותיות הערף]. ו'מצרים' בכללותה היא הגוף [כוחות הגוף]. ו'משה רבנו' הוא השכל האלוקי [הנשמה]".
הרמב"ם מלמד אותנו, שהמונחים "פרעה" ו"מצרים" אינם עובדות היסטוריות בלבד. סיפור הליך השעבוד ואופן הגאולה אינו רק נחלת העבר, אלא הוא סיפורו של כל אחד ואחת מאיתנו.
כל אדם באשר הוא מתמודד באופן תמידי מול 'פרעה' קטן הנמצא בתוכו, המנסה ללא הרף לכולאו ולמסגרו בתוך 'מצרים'... בואו ונודה שאחוזי ההצלחה שלו מרשימים...
במאמר זה נקבל על עצמנו משימה מאתגרת, והיא: "הכר את האוייב". ננסה להבין יחד את העובדה ההיסטורית כיצד התחיל השעבוד הפיזי שלנו כעם, וכך נוכל להבין את הליך השעבוד הרוחני שכול אחד מאיתנו עובר ברמה כזו או אחרת, שעבוד המתנהל בניצוחו של היצר הרע, או בשמו הנרדף - "פרעה", שם שניתן לו על ידי הרמב"ם.
הפסוקים מדגישים נתון אשר במבט ראשון אנו עלולים לא לשים אליו לב, אולם כשמעמיקים מגלים שטמון בו 'עולם ומלואו'. הנתון הוא שתחילתו של השעבוד נעשה בפה – רך ! אסביר את עצמי: יש בנו את 'פרעה', את היצר הרע. אנו אסורים בכבליו ונתונים בתוך מיצרים. כולנו מחכים לרגע שבו "משה" - הנשמה, שהיא לעולם אינה משתעבדת [כשם שמשה לא היה משועבד], תשחרר אותנו מכבלי היצר ונוכל לצאת למרחב...
מי מאיתנו לא רוצה להשתחרר מהרגלים ומדפוסי התנהגות שליליים? מי מאיתנו אינו מעוניין לנהל את חייו ללא השתעבדות ליצר? השאלה היא: איך עושים זאת? הרי 'פרעה' הוא מלך! הוא שולט עלינו!
האם בכוחותינו להתחיל במהפכה ולגרום ל"אביב עמים" אישי? האם הדחתו של שליט מצרים - מובארק - בפברואר 2011, יכולה להתרחש גם ב"מיצרים" הפרטיים שלנו? נראה שכן.
הרי נגאלנו ממצרים, השתחררנו מפרעה... כדי לדעת מהי הדרך אל החופש הנכסף, זקוקים אנו לאסוף כמה שיותר מידע על מסלול כניסתנו אל תוך מבוך השעבוד, אשר יצאנו ממנו כעבור מאתיים ועשר שנים... הוא אשר אמרנו, תחילת השעבוד היתה בפה רך ! "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך". מה פירושה של המילה "פרך"? הכוונה לעבודה קשה המפרכת ומשברת את הגוף, כך כותב רש"י בביאורו. אולם התלמוד (מסכת סוטה י"א) מוצא פירוש נוסף: פרך הוא "פה - רך", המצרים משכום בדברים ובשכר עד שהרגילום לעבודה. כדי להצליח ולשעבד עם שלם זקוקים היו לפעול בטקטיקה שלא תעורר התנגדות.

טקטיקת המצרים
המצרים נקטו בטקטיקה של פה רך, בתחילה הם דברו עם בני ישראל ברכות ובנעימות, הובטחו להם תנאים סוציאליים מעולים תמורת העבודה, מעמד, כסף וכבוד. המצרים צבעו את העתיד בוורוד ווירטואלי...
המצרים גם הצליחו להשריש בהם אידיאולוגיות והשקפות עולם. הם גרמו להם לחשוב שמטרת האדם בעולמו היא עבודה. היא הפכה לערך עליון. כיוון שכך - ככול שהעבודה יותר קשה יותר טוב... חכמים במדרש כותבים (במדבר רבה טו' כ') שבהתחלה פרעה נטל בעצמו כלי עבודה והחל לעבוד עימם. מי רואה את המלך עובד ונשאר שאנן... אם המלך בכבודו ובעצמו עובד, כנראה שאין משהו חשוב יותר מזה... כך לאט לאט בני ישראל נכנסו ל"סחרור" של עבודה, עד שבסופו של דבר המצרים השתלטו עליהם לגמרי.
כעת נעבור ל'פרעה' הפרטי. גם הוא מתחיל עם 'פה רך'. בהתחלה כוחו חלוש... לפני הרצח הראשון בהיסטוריה שבו קין רצח את אחיו הבל, אמר אלוקים אל קין: "ויאמר ה' אל קין, למה חרה לך ולמה נפלו פניך? הלא אם תיטיב – שאת, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" (בראשית ד' ז'). אמירה ברורה כתובה כאן: האדם - אם הוא באמת רוצה - יכול לשלוט ולמשול על היצר הרע. אבל כשנתבונן היטב נגלה בשורה נוספת: נעיין שוב במילים: "לפתח חטאת רובץ": יצר הרע ניצב בפתח! הוא עוד לא נכנס פנימה! לא זו בלבד שהוא בפתח, הוא עדיין רובץ! הוא עדיין לא פעיל – כל עוד האדם לא פותח לו את הפתח, הוא נשאר רובץ בחוץ! רק לאחר שהאדם פותח את הדלת ומזמינו להיכנס, רק אז היצר נכנס אל "תוכי תוכו" והתוצאות ידועות... התלמוד כותב (ברכות ס"א), שיצר הרע דומה לזבוב, שנאמר (קהלת י'): "זבובי מוות יבאיש, יביע שמן רוקח".
מה הדמיון בין יצר הרע לזבוב ?
כותב ה"כלי יקר" (בראשית ד', ז') כך: הזבוב הוא יצור חלש, כוחו בפיו, אין בכוחו לעשות נקב בבשר שלם ובריא, לכן הוא "מתנחל" דווקא על פתח פתוח, דווקא על הפצע... כך היצר, כוחו חלש, אין בכוחו ליצור פרצה בנפש האדם השלם, אדם שחוסם את כל המעברים. אדם שלם, אין ביכולת היצר לחדור אליו! רק כשהאדם בבחירתו מחליט לפתוח פרצה קטנה, אז היצר מנסה לחדור דרך אותה פרצה והחור הקטן הולך ומתרחב...

כדי לחדד את הרעיון נמשיל משל נפלא:
זלמן, אדם עני ורש, נתן את עיניו באחת הווילות היפות השוכנות בחופי קיסריה. הוא ידע שהסיכויים שהווילה תהיה שלו שואפים אל פחות מאפס... אבל הוא רצה, כל כך רצה... וכשאדם מאוד רוצה, מוחו עובד"שעות נוספות"... לקח קצת זמן עד שהבזיק רעיון במוחו. הוא דפק בדלת הווילה וביקש לשוחח עם בעל הבית. לאחר כמה מילות נימוס פתח זלמן את פיו ואמר:תשמע, אני אדם עני כפי שאתה רואה, אין לי בית, אני צריך רק מקום לתלות שקית של חפציי האישיים המועטים... חשבתי להציע לך עסקה הוגנת, תן לי רשות לתקוע מסמר ליד דלת הכניסה של הבית, כך אוכל לתלות את חפציי, ובתמורה אתן לך דמי שכירות חודשיים בסך שלש מאות שקלים... בעל הבית חשב ולבסוף הסכים, נשמע משתלם...
זלמן לא הסתפק בהסכמה בעל פה, הוא רצה חוזה כתוב ומוסכם. ואכן הם פנו לעורך דין וערכו חוזה ברור ללא אפשרויות חרטה – רשות לתלות שקית ליד דלת הכניסה תמורת שלש מאות שקלים לחודש, נו, מזל וברכה...
זלמן בא היישר מחתימת החוזה ותלה שקית...כעבור שעה חזר, דפק בדלת וביקש לקחת את השקית הקודמת ולתלות חדשה... בעל הבית קבלו במאור פנים ואפילו נתן לו תפוזינה... כעבור חצי שעה העניין חזר על עצמו. בעל הבית התחיל "להעלות קרניים" מזלמן הנודניק הזה, אבל אין לו מה לעשות, הסכם זה הסכם... (כך בכל אופן היה פעם...). כעבור תקופה זלמן התחיל להגיע באמצע הלילה והעיר את בעל הבית משנתו לא אחת... כשהתופעה חזרה על עצמה מדי יום, החליט בעל הבית מחוסר ברירה לתת לזלמן מפתח, שיכנס ויצא לבד, וכך לא יצטרך להתעורר משנתו... זלמן החל לראות אור בקצה המנהרה, הנה כבר יש לו מפתח, הוא כבר שותף...
לאחר זמן הוא נכנס, תלה שקית ונעלם... לאט לאט חשו בני הבית בצחנה. ריח נוראי. הריח הלך והתגבר והם גילו את מקור הריח -השקית של זלמן... הם פתחו ולא האמינו למראה עיניהם, או יותר נכון לריח אפם...סליחה על התיאור, אבל הם ראו בשר נבילה בשקית... הם לא התאוששו מהטראומה והנה זלמן מופיע, והפעם בידו שקית גדולה יותר, התחלתי לסחור בנבילות, נימק. כעת אני רוצה לתלות "סחורה" חדשה... בעל הבית כמובן התנגד, והעני לא התבלבל ונופף בחוזה שבידו... שטח המסמר מושכר לי, זכותי לעשות בו ככול העולה על רוחי ועל אפי, "על אפך ועל חמתך...".
בעל הבית נדהם, הרבה מה לעשות אין לו... תוך זמן קצר בעל הבית ובני ביתו עזבו את הווילה, עד שיגמר החוזה עם זלמן...
בדיוק לרגע זה חיכה זלמן – הוא בעל הבית! יש לו ווילה בקיסריה, חוף פרטי, רק חסרה היאכטה...
ידידיי! כך מתנהג היצר הרע! הוא רוצה להיות בעל הבית, הוא "הולך על כל הקופה", איך הוא משיג את מטרתו? הוא מבקש דבר אחד - תן לי לתקוע מסמר! וכך לאט לאט הוא כובש אותנו...

עם ידיעה זו וודאי שנוכל לגרום ל"אביב עמים" אישי, נדע להכין את עצמנו למאבק מול כוחות הרוע של היצר.
באדיבות ארגון ערכים
שיר לשבת
מחרוזת שירים לקראת שבת

פרשת שמות | ממתק לשבת

מדוע כתוב על המיילדות העבריות "ותחיינה את הילדים"? ומה המסר הנלמד מכך?

פרשת שמות - קצר וקולע
מתחת לאף של פרעה - מאת הרב שרגא סימונס
פרשת שמות מספרת כיצד מצילה בת פרעה את התינוק משה, שצף בתיבה על הנהר. היא מחליטה לאמץ אותו, ולוקחת אותו לחיות בארמון פרעה.
אבל מיד מתעוררת בעיה: מה להאכיל את התינוק? באותם ימים לא הייתה מטרנה, אז כשמסיבה כלשהי היולדת לא יכלה להאכילו, היה צורך לשכור מינקת. במקרה של משה, הוא סירב לינוק מכל אישה מצרית שניסו להביא עבורו. עד שלבסוף מצאה בת פרעה אישה אחת שממנה הסכים משה לינוק – יוכבד, אמו הביולוגית!

עכשיו שימו לב לאירוניה שבדבר. גזירתו הרצחנית של פרעה נגד תינוקות בני ישראל, ניתנה במיוחד כדי למנוע צמיחת דור חדש של הנהגה ישראלית. ומה קורה בשטח? משה, המנהיג הישראלי הבא, גדל ומתחנך היישר מתחת לאפו של פרעה, בביתו של פרעה, ועל חשבון פרעה! ומעל לכל, עוד משלמים לאמא שלו משכורת!
יש בכל העסק הזה מסר עמוק עבורנו. לאלוקים יש תוכנית לעולם, ולכל אחד מאיתנו יש בחירה: או לחבור לאלוקים וליהנות מכך, או (כמו פרעה) ללכת נגדו ולסיים עם ההרגשה שהיינו טיפשים.
המשנה אומרת, "עשה רצונו כרצונך". זוהי עצה טובה מאוד, כי כמו שאנחנו רואים בסיפור של משה ופרעה - בכל מקרה, ה' יארגן את הדברים בדרך שלו.
באדיבות "אש התורה"

נשים ביציאת מצרים ובקיום מצוות

הרב יהושע פפר
מקומן של נשים בסדר גאולת מצרים מודגשת – כפי שנראה להלן – הן במקרה והן בהוספות המדרשיות. חרף דגש ברור זה, כאשר משה ואהרן באים בפני פרעה ודורשים את חירות העם כדי לעבוד את ה’, מטיח בהם המלך המצרי: “לא כן! לכו נא הגברים ועבדו את ה’, כי אותה אתם מבקשים” (שמות י, יא).
באמרה זו, המפקיעה את הנשים הן מן הגאולה והן מחופש הפולחן שניתן לגברים, מעלה פרעה את השאלה של מקומן של נשים בגאולה מחד, ובעבודת ה’ מאידך.
במאמר הנוכחי נדון במעמדן של נשים בהלכה, ובפרט בעניין קיום מצוות, המהווה כמובן חלק מהותי של עבוד ה’ (בפרט בזמנינו, כאשר חסרה לנו עבודת בית המקדש). מאיזו מצוות נשים פטורות? למה ניתן פטור זה לנשים? איך הנושא קשור למצוות ליל הסדר? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
חלקן של נשים בגאולת מצרים
מראשית ועד אחרית, אנו מוצאים שנשים נוטלות חלק מרכזי בסיפורו של יציאת מצרים.
הראשונים שהעיזו להפר את צו מלך מצרים, ולהימנע מקיום גזירתו המרושעת “אם בן הוא – והמתן אתו” (שמות א, טז), היו המיילדות שפרה ופועה. המיילדות עמדו במבחן המוסרי תוך סיכון חייהן: “ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים, ותחיינה את הילדים”.
בהמשך הפרשה, התורה מתעדת את חידוש ברית הנישואין בין עמרם ויוכבד, הורי משה רבנו: “וילך איש מבית לוי, ויקח את בת לוי” (שמות ב, א). לפי דברי חז”ל, עמרם ויוכבד נפרדו זה מזו בשל גזירת פרעה להמית כל ילד זכר, אך חזרו להינשא לעצת בתם מרים: “פרוש היה ממנה מפני גזרת פרעה, וחזר ולקחה. וזהו ‘וילך’, שהלך בעצת בתו, שאמרה לו: גזרתך קשה משל פרעה! פרעה גזר על הזכרים, ואתה גם על הנקבות” (סוטה יב, א).
לאחר זמן קצר נולד מי שעתיד להיות ‘אדון הנביאים’, משה רבנו. לאחר שילדה בן, מצפינה יוכבד את בנה שלושה חודשים תמימים כדי למנוע את מיתתו. לימים, הכינה לו מקלט בדמות תיבה מצופה בחמר ובזפת, ושמה את התיבה על-פני הנהר. גם כאן, דווקא מרים אחותו (ולא אהרן אחיו הגדול) עומדת על שפת היאור, ועיניה פקוחה לראות מה ייעשה לו. חז”ל מבארים שביקשה מרים לדעת מה יעלה בדבר נבואתה – שניבאה בשעת לידתו שעתיד להושיע את ישראל.
הדמות המופיעה להושיע את משה מן המים היא שוב אשה, הפעם מהצד המצרי – בת פרעה – המושכת אותו מן המים, ומגדלת אותו בביתה. זאת אינה הפעם האחרונה שמשה רבנו יינצל על-ידי אשה. גם בדרכו ממדין לישראל לקיים את דבר ה’, כאשר עמד עליו מלאך וביקש להמיתו, ניצל משה רק על-ידי מהירות ידיה של ציפורה אשתו, שמלה את בנם והסירה את הסכנה מעל ראש בעלה.
בזכות נשים צדקניות
לפי מסורת חז”ל, שקיבלה ביטוי מרומז גם בהגדה של פסח, נטלו הנשים חלק מרכזי בקיום החיים היהודיים גם בשעבוד מצרים הנורא, שהביא עמו ייאוש וחידלון. הגמרא (סוטה יא, ב) מספקת תיאור חי ומרגש של תפקידן החיוני בתקופה קשה זו:
“דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שיוצאות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמין להן דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדרות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותם, וסכות אותם, ומאכילות אותם, ומשקות אותם, ונזקקות להם בין שפתיים [במקום מוצנע], ובאות לבתיהן. וכיוון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר: “תחת התפוח עוררתיך, שמה חִבלתך אמך, שמה חבלה ילדתך” (שיר השירים ח, ה). והקדוש ברוך הוא שולח מלאך משמי מרום, ומנקה את ילדיהן, ומשפר אותם כחיה זו שמשפרת את הולד. ומלקט להם שני עיגולים, אחד של דבש ואחד של שמן, שנאמר: “ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור” (דברים לב, יג)”.
למרות שמנהיגי העבריים היו גברים – משה ואהרן – ברור אפוא, מתוך המקרא ומתוך מסורת חכמים, שלנשים היה חלק חשוב בתהליך הגאולה.
נשים במצוות ליל הסדר
על רקע תיאורים אלה, בולט כאמור ציוויו של פרעה (שמות י, יא): לכו נא הגברים ועבדו את ה’, כי אותה אתם מבקשים!” לפי גישתו של פרעה, חופש הגאולה, חופש הפולחן, ובפרט עבודת ה’, שמורים אך לגברים – למעט נשים, צעירים, וזקנים.
תגובת משה רבנו הייתה ברורה: “בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו נלך כי חג ה’ לנו” (שמות י, ט). הרב שמשון רפאל הירש מפרש:
“‘בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו’ – אין לנו בפני ה’ לא באי כוח, לא כוהנים ולא נציגים. אם אנו נצטווינו ללכת, כולל הדבר את כולנו, מצעיר עוללנו בעריסתו ועד אחרון רחלינו במקננו… ה’ קורא לנו להיאסף מסביבו, ואין קריאה זו אלא רצונו לראותנו מסביבו, על כל חלקינו ועם כל קנייננו”.
בשל חלקן המיוחד בגאולת מצרים, אנו מוצאים שלמרות שנשים פטורות ממצוות-עשה שהזמן גרמן (עיין להלן), חייבות נשים במצוות הקשורות לליד הסדר, מפני ש”אף הן היו באותו הנס” (פסחים קח, א; מפרשים מבארים שהכוונה למצוות דרבנן של ליל הסדר, שכן לעניין מצוות התורה אין צורך בריבוי זה). רש”י מבאר שהנס נעשה על-ידי נשים, ומטעם זה נשים כלולות במצוות הקשורות אליו (אולם, עי’ ברש”י במגילה דף ד, א, שם כתב בעניין פורים שהכוונה היא שנשים היו כלולות בגזירה, ואף הן היו בנס ההצלה; כביאור זה כתבו התוספות בכמה מקומות).
נשים בקיום מצוות
פטור הנשים ממצוות אלו מוזכר פעמים רבות בתלמוד. מקור הכלל הוא במשנה במסכת קידושין (כט, א): “וכל מצוות עשה שהזמן גרמה, אנשים חייבין ונשים פטורות”‏. בגמרא על המשנה נלמד הכלל בבנין אב ממצוות הנחת תפילין, שבעצמה נלמדת בהיקש ממצוות תלמוד תורה הכתובה לפניה.
יש לציין שמבין תרי”ג מצוות מדובר במצוות מעטות, אך עם זאת מרכזיות, כגון ציצית, הנחת תפילין, קריאת שמע, שמיעת שופר בראש השנה, ישיבה בסוכה ונטילת לולב בסוכות, ספירת העומר וברית מילה.
המפרשים הציעו כמה טעמים לפטור זה. לדעת ה’אבודרהם’ (תיקון התפילות וענייניהם, השער השלישי) סיבת הפטור היא בשל יחסה של האשה אל בעלה, ומשום ‘שלום הבית’: “לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו, ואם הייתה מחויבת במצוות עשה שהזמן גרמא אפשר שבשעת עשיית המצווה יצווה אותה הבעל לעשות מצוותו. ואם תעשה מצוות הבורא – אוי לה מבעלה. ואם תעשה מצוותו ותניח מצוות הבורא – אוי לה מיוצרה. לפיכך פטרה הבורא ממצוותיו כדי להיות שלום עם בעלה”.
מנגד, הרב שמשון רפאל הירש (פירוש על התורה, ויקרא כג, מג) מציע פירוש אחר לגמרי, ורואה את הפטור כסימן למעלת הנשים:
“פטור הנשים משאר מצוות עשה שהזמן גרמן איננו יכול להיות תלוי בפחיתותן; כאילו התורה סבורה, שאין הן ראויות לקיים אותן מצוות. אלא נראה לנו לומר כך: התורה לא חייבה את הנשים במצוות אלה, מפני שאין הן זקוקות להן. שהרי זה כל עצמן של מצוות עשה שהזמן גרמן: הן מבטאות אמיתות, מחשבות, עקרונות והחלטות על ידי מעשים סמליים; והן מחדשות ערכים אלה מפרק לפרק, למען נשיב אותם אל ליבנו ונגשים אותם במעשינו, והתורה מניחה שיש לאשה דביקות יתירה ונאמנות של התלהבות לייעודה; והנסיונות המזומנים לה בתחום ייעודה – סכנה מועטת נשקפת לה מהם; משום כך לא היה צורך להטיל עליה את כל המצוות, המוטלות אל האיש; כי האיש טעון זירוז חוזר ונשנה לנאמנות בקיום ייעודו; ויש צורך לחזור ולהזהיר אותו מפני כל רפיון במילוי תפקיד”.
לפי שתי הדרכים, ובפרט זו של הרב הירש, ניתן לזהות גישה ‘מהותנית’ לביאור הפטור של נשים ממצוות אלו. אולם, יש מפרשים שהבינו את העניין בפנים אחרות.
דין נשים בהסבה בליל הסדר
הגמרא בפסחים (קח, א) קובעת: “אשה אצל בעלה – לא בעיא הסיבה, ואם אשה חשובה היא – צריכה הסיבה” (יש לציין כי המילים “אצל בעלה” אינן מופיעות בגרסת הגמרא שהייתה בפני הראשונים, וייתכן שהן הוספה מאוחרת).
לדעת הרשב”ם, אשה אינה מסבה מפני שהיא כפופה לבעלה. מנגד, ה’שאילתות’ (כפי שהובא ברא”ש, שם) נימק שאין לה להסב מפני שאין זה דרכן של נשים. ההשלכה הברורה ממחלוקת זו, כפי שמעלה הרא”ש, נוגעת לאשה פנויה או אלמנה: אם הפטור מהסבה קשור בכפיפות לבעל, הרי שתהיה חייבת, ואילו אם אין זו דרכם של נשים, הרי שגם היא פטורה.
אולם, לכל הדעות אשה חשובה צריכה להסב. לדעת הרשב”ם הסיבה לכך היא מפני שאשה חשובה מרגישה חירות ולא שעבוד לבעלה, ואילו לדעת השאילתות אשה חשובה דרכה להסב.
המאירי (שם) הלך בדרכו של הרשב”ם, והוסיף בה דברים: “אשה אינה צריכה הסבה, שאין חירות לאשה אצל בעלה. ואם אשה חשובה היא – צריכה הסבה, שאין שפחות באישות שלה. ואחר שכן, כל שלא במקום בעלה מיהא ייראה שצריכה הסבה“.
פירוש רבנו מנוח בהסבה ובמצוות
רבנו מנוח (הלכות חמץ ומצה ז, ח) הרחיב את הדיבור בעניין זה. מתחילה היא מבאר את עניין “אשה חשובה” כמי “שאין לה בעל והיא גברת הבית”. אפשרות אחרת היא שמדובר באשה חשובה “בפרי ידיה, אשה יראת השם בת גדולי הדור כוללת שבחי אשת חיל”. לפי זה, גם אם יש לאשה בעל, צריכה היא הסבה.
לבסוף, כותב רבנו מנוח פירוש אחר, בו הוא מזכיר אף את הפטור ממצוות עשה שהזמן גרמן: “אי נמי יש לפרש אינה צריכה הסיבה לפי שהיא טרודה בתיקון המאכל והכנתו פטרוה מהסבה, כמו שפטרוה ממצוות עשה שהזמן גרמא. אבל אישה חשובה, שיש לה עבדים ושפחות הטורחים בענייני המאכל והיא יושבת בקתדרה – צריכה הסיבה”.
לפי פירושו האחרון, הפטור לאישה קשור בעובדה שהיא עסוקה בהכנת המאכלים. לאור זה, “אישה חשובה” היא אישה שאינה צריכה לעסוק בהכנת המאכלים והגשתם, ומשרתיה עושים זאת במקומה. לאור הפירוש החדש של רבנו מנוח, פשיטא שאישה כזו חייבת בהסבה.
לאור דבריו, נמצא שהחילוק בין איש לבין אשה בנוגע למצוות עשה שהזמן גרמן הוא טכני במהותו: כיון שאשה עסוקה בעניין הבית והילדים, הרי שטרודה היא בעסקיה ואינה יכולה להשתעבד למצוות עשה שהזמן גרמן.
כך אכן נקט בשו”ת משפטי עוזיאל (ח”ד, סימן ה): “ולי נראה שטעם פיטורן הוא משום שלפי טבען ומהות תפקידן בחיים הן משועבדות לזמן במשק הבית וגדול הילדים וטפולן, ולא הזמן נתן לרשותן; ואפשר להעמיס זה בדברי התוס’ רי”ד ואבודרהם. ולפי טעמים אלה מסתבר שהנשים הן בכלל בית ישראל בעיקר כל המצוות, אלא שפטרה אותם התורה מדין עוסק וטרוד בטרדה של מצוה”.
שוב ראיתי שכן נקט הרב משה פיינשטיין זצ”ל (שו”ת אגרות משה, או”ח ח”ד, סימן מט): “כי סתם נשים בעולם אינם עשירות ועליהן מוטל גידול הילדים והילדות, שהיא מלאכה היותר חשובה להשי”ת ולהתורה, וכן ברא השי”ת בטבע כל מין ומין דמבע”ח שהנקבות יגדלו את הולדות, ואף את מין האדם לא הוציא מן הכלל בזה שגם טבע הנשים מסוגל יותר לגידול הילדים, שמצד זה הקל עליהן שלא לחייבן בלמוד התורה, ובמצוות עשה שהזמן גרמה … אין זה בשביל שנשים פחותות במדרגת הקדושה מאנשים דלעניין הקדושה שוות לאנשים … חיוב הכבוד על האיש לאשתו ועל האשה לבעלה בלא שום חלוק, והרבה מהנשים שהיו נביאות ויש להן כל דיני נביא שבאנשים, ובהרבה דברים נשתבחו בין בקראי בין בדברי חז”ל עוד יותר מלאנשים”.
“נשים חשובות” של היום
ה’מרדכי’ (תוספת מערבי פסחים) הביא חידוש מעשי גדול בהקשר להלכת הסבה בליל הסדר: “ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה. פירשו בתוספות דכולהו נשים דידן חשובות נינהו, וצריכות הסיבה”. לפי דעת ה’מרדכי’ (בשם התוספות) כל הנשים שלנו (בזמן הזה) חשובות הן, וחייבות בהסבה (עניין זה אינו מתיישב היטב עם ביאורו של רבנו מנוח).
ב’שולחן ערוך’ (או”ח תעב, ד) לא הביא חידוש זה, אלא פסק את ההלכה כפשוטה: “אשה אינה צריכה הסיבה, אלא אם כן היא חשובה”. אולם, הרמ”א הוסיף את דברי ה’מרדכי’, והוסיף לה חידוש נוסף: “הגה: וכל הנשים שלנו מיקרי חשובות; אך לא נהגו להסב, כי סמכו על דברי ראבי”ה דכתב דבזמן הזה אין להסב”.
הרעיון לפיו נשים בזמנינו נחשבות ל”חשובות” מורה על שינוי מסוים במעמדן של נשים כלפי בעליהן – לפחות במדינות אשכנז, שם נאמר החידוש להלכה. במקום להיות משועבדות לבעליהן, ככל הנראה זכו הנשים, כבר באותם הימים, למידה של עצמאות, באופן שיש להחשיב את כולן ל”חשובות”.
עם זאת, ברור שאין להרחיב חידוש זה אף בנוגע למצוות עשה שהזמן גרמן. בנוגע למצוות אלו הפטור הקבוע במשנה במקומו עומד, ואין אנו אומרים ששינוי במעמדן של נשים ישנה את מעמדן בהקשר למצוות. עם זאת, בוודאי שמותר לנשים לקיים כל מצווה, ומעניין שדווקא באשכנז נהגו נשים רבות לקיים מצוות עשה שהזמן גמרן.
ואמנם, נחלקו הפוסקים בדין אשה המקיים מצווה ממצוות עשה אלו – האם עליה לברך תחילה את ברכת המצוות, או שלא. דעת הרמ”א (או”ח יז, ב, בשם רבנו תם, הובאו דבריו בתוספות, קידושין לא, א) היא שיש לה לברך על קיום מצוות אלו, וכך המנהג בקרב בני אשכנז. מנגד, דעת ה’שולחן ערוך’ (או”ח תקפט, ו) היא שאין לברך, וכך המנהג הרווח לבני ספרד.
החוק וההלכה
אם נתבונן בחוק המדינה – הן בישראל והן בכל מדינה מערבית – נמצא חקיקה הקובעת שוויון מלא בין גברים לבין נשים. עיקרון השוויון עוגן בישראל כבר במגילת העצמאות, ונחקק בחקיקת הכנסת הן בחוק מרכזי – “חוק שיווי זכויות האישה, התשי”א-1951” – והן בשורה ארוכה של חוקים אחרים. השאלה אם שוויון מלא נוהג בפועל ממשיכה להעסיק את החברה הישראלית והבינלאומית, ואין כאן המקום לדון בכך.
בעולמו של הלכה, ברור שנותרו הבדלים משמעותיים בין גברים ונשים – הבדלים הנהוגים אפילו בחברה השוויונית שבה אנו חייב כיום.
אולם, למרות ששינויים אלו מצביעים על הבדלי תפקיד בין גברים לבין נשים, הם אינם מפחיתים מהעיקרון המהותי של שוויון שאנו מוצאים כבר בראשית היווצרות האומה – בגאולה ממצרים. במשך מאות ואלפי שנים זכו נשים ליחס מפלה קשה בקרב כל בני העולם, ואילו התורה נתנה להם לאורך הדורות זהות אישית ותכלית עצמאית.
בסופו של יום, כמו בני ישראל היוצאים מצרים, כולנו נקראים לעבודת ה’ – כל אחד לפי דרכו בקודש.

ארכיאולוגיה ותנ"ך - חלק 2 | כרונולוגיה מקראית

תהליך בניית הכרונולוגיה המקראית. אנו רואים שהמקרא מספק לנו מידע רב המאפשר לבנות כרונולוגיה ברורה ומדויקת. וגם במקומות בהם חסר מידע במקרא בייחוד לגבי תקופת בית שני, הרי שחז"ל מספקים לנו את המידע החסר.

לקראת שבת | פרשת ויחי

ויחי יעקב מאה ארבעים ושבע שנים.
את שבע-עשרה שנותיו האחרונות בילה יעקב בארץ מצרים ליד יוסף בנו האבוד והאהוב.
בטרם מותו, חושש יעקב שהמצרים עובדי האלילים יהפכו את קברו למקום פולחן, והוא משביע את יוסף שיעלה את ארונו לקבורה בארץ כנען. יוסף נשבע לעשות זאת.
ברכת עקב לאפרים ומנשה
יעקב נופל למשכב, ויוסף ממהר לקחת את בניו מנשה ואפרים להתברך מפיו של יעקב. "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" אומר לו יעקב.
לאחר שהוא מנשק ומחבק את נכדיו, מניח יעקב את ידו הימנית על אפרים הבן הצעיר, ואת ידו השמאלית על מנשה הבן הבכור. הוא מברך אותם, ובין היתר אומר: "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים, ויקרא בהם שמי ושם אבותי, אברהם ויצחק, וידגו לרוב בקרב הארץ".
יוסף, שחושש שאביו כבד הראיה התבלבל בין האחים, מנסה "לתקן" את הטעות ולהניח את ידו הימנית של אביו על מנשה הבכור. אך יעקב מבהיר לו כי הוא עשה זאת בכוונה תחילה. גם מנשה יגדל ויהיה לעם, אך אפרים הצעיר יגדל ממנו, הוא מסביר ליוסף.
ישימך אלהים כאפרים וכמנשה
שיעור בפרשת שבוע - פרשת ויחי בנושא ברכת הבנים אשר ברך יעקב את בניו של יוסף אפרים ומנשה .
מפי הרב אליעזר שמחה וייס רב מושב כפר הראה והמועצה האיזורית עמק חפר.

ברכות יעקב
בטרם מותו קורא יעקב לבניו, מברך אותם, מוכיחם על מעשיהם ומציין את תכונות הנפש שלהם.
דברי ברכה אלו עוד יתגלו כנבואה שחזתה היטב את העתיד.
לראובן, בנו בכורו, מזכיר יעקב את חטאיו ואת מידת הכעס שלו.
שמעון ולוי היו אלו שהרגו את תושבי שכם ב"מעשה דינה", ואף ביקשו להרוג את יוסף.
יהודה נמשל לאריה וללביא, ומבניו יעמדו מלכים לישראל עד המלך המשיח.
שבט זבולון ישכון לחוף הים ויעסוק במסחר.
בני-בניו של יששכר יעסקו בתורה.
משבט דן יעמוד השופט שמשון, שיושיע את העם היהודי.
שבט גד יהיו חלוצים במלחמות ישראל.
שבט אשר יתברך בזיתים משובחים ובשמן.
השטח שיקבל שבט נפתלי יתברך בפירות שימהרו להבשיל.
ליוסף מעניק יעקב ברכות רבות, "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין", ומפרט את היסורים שהיו מנת חלקו.
והבן הצעיר, בנימין, נמשל לזאב ומצאצאיו יקומו מנהיגים שיושיעו את ישראל בעת צרה.
פטירת יעקב
לאחר-מכן שב יעקב ומברך את כל בניו כאחד, מצווה אותם לקבור אותו במערת המכפלה – שם נקברו אבותיו, אמהותיו ואשתו לאה, אוסף רגליו אל המיטה ונאסף אל עמיו.
קבורת יעקב במערת המכפלה
יוסף בוכה ומנשק את אביו; לאחר שחונטים את גופתו של יעקב, מבקש יוסף מפרעה רשות לעלות לארץ כנען ולקבור את אביו במערת המכפלה. פרעה מעניק את הרשות המיוחלת.
בטקס רב-רושם יוצאים האחים עם כל עבדי פרעה וזקני ארץ מצרים לקבור את יעקב. מלכי כנען והאומות הסמוכות אף הם מצטרפים לטקס הלויה ולאבל הכבד.
כששבים אחי יוסף למצרים, הם חוששים שכעת, לאחר שאביהם נפטר, יחליט יוסף להתנקם בהם על כך שמכרו אותו לעבד. הם מתחננים לפני יוסף שימחל להם, והוא אומר "התחת אלוקים אני"? הוא מציין כי העובדה שנמכר היתה מאת האלוקים, על-מנת שיוכל לפרנס את אחיו בשנות הרעב הכבד.
פטירת יוסף
בטרם נפטר, מצווה יוסף לאחיו שכאשר יגאל אותם האלוקים והם יצאו ממצרים, יקחו עמם את עצמותיו.
יוסף מת בן מאה ועשר שנים.
שיר לשבת 
ברכת הבנים
לכה דודי - שלמה קרליבך

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ
לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳