לקראת שבת | פרשת תזריע

פרשת השבוע פרשת תזריע מתמקדת בעיקר בענייני טומאה. הטומאה נובעת מהעדר חיים, ואבי אבות הטומאה הוא המת.
"וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת בָּעוֹר ... מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן (ויקרא יג, יב)".
פעם אחר פעם חוזרת התורה ומדגישה, כי אין הנגעים מטמאים אלא אם כן ראה אותם הכהן.
כלומר: עצם העובדה, שמי שאמור לטפל במנוגע הוא כהן ולא רופא מלמדת, שהבעיה היא רוחנית ולא חומרית.
תפקיד הרופא הוא לטפל בחולי גופני או נפשי, ותפקיד הכהן הוא לטפל בחולשה רוחנית ומוסרית.
הנגע הוא סימן חיצוני לעוון פנימי. זו הסיבה לאזהרת התורה:
"הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים ... (דברים כד, ח)".
מכאן אזהרת איסור לכריתת נגע הצרעת, כי אז מסירים את הסימן החיצוני ולא מטפלים בבעיה הרוחנית והמוסרית הפנימית.
בכל זאת, אין הנגע מטמא ואין המנוגע נשלח להסגר כל עוד אין מפגש בינו לבין עיני הכהן.
מה עושה המפגש הזה?
המפגש בין עיניו הטהורות של מלאך ה', לבין האדם המנוגע, מבליט את כיעורו המוסרי של המנוגע. בעיני עצמו. ברגע זה, ייתכן ותינתן לו ארכה של שבוע ימים בהסגר מבודד, להכות על חטאו ולחזור בתשובה.
זה מסביר, מדוע רק מול עיני הכהן, הופך הנגע לטמא ולא לפני כן.

החולשה היא הטומאה
אך רעיון הטומאה הרבה יותר רחב מכך, אומר הרב דוד סתיו, וכל זעזוע, חולשה או מעבר גדול, יוצרים תסכול וחולשה. החולשה הזו היא הטומאה. עוד מסביר הרב סתיו, שהתורה מלמדת אותנו כי לכל לידה משמעותית או משהו גדול שנוצר, קודם זעזוע.

יהירות וגבהות לב

מה הם העוונות שבעֶטְיָם נגעים באים? הגמרא במסכת ערכין מונה שבעה עוונות.

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן.

על שבעה דברים נגעים באים. 1) על לשון הרע. 2) על שפיכות דמים. 3) על שבועת שווא.
 4) על גילוי עריות. 5) על גסות הרוח.  6) על הגזל. 7) על צרות העין (ערכין טז.)".

מתוך כל הרשימה הזאת קיים עוון אחד, שהוא הגורם לכולם. כדי למצוא אותו, נחפש בכל התנ"ך מקור ברור, לקשר בין העוון לבין הנגע.
המקור הוא בספר דברי הימים.
עוזיהו מלך יהודה, מתעקש להקטיר קטורת בבית המקדש, על אף מחאותיו של הכהן הגדול שעמד מולו יחד עם שמונים כהנים.
"וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל בַּה' אֱ-לֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל יְקֹוָק לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל ... וַיֹּאמְרוּ לוֹ ... צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ ... וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ ... וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' ... וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ ה'. וַיְהִי עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ מְצֹרָע עַד יוֹם מוֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בֵּית הַחָפְשִׁית ... (דברי הימים-ב כו, טז-כא)".
מן המקור הזה אנו לְמֵדִים, כי יהירות וגבהות הלב, הם הגורם ההתחלתי הראשי להופעת הצרעת. אם נבחן את כל המקורות שהגמרא מביאה לשבעת העוונות, נמצא שיסוד כולם הוא עוון הגאווה.
נדגים זאת במקור נוסף, המופיע בתורה עצמה.
מרים הנביאה ואהרן הכהן, מתלחשים משהו על משה אחיהם, שהתורה לא מבהירה.
"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח ...
וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'?! הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר! וַיִּשְׁמַע ה' (במדבר יב, א-ב) ".
לא ברור בדיוק מה פירוש "הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית", אבל ברור שהעוון הוא לשון הרע, שנאמר: " ... וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה (שם, פסוק ח)".
דיבור הרכילות הזה לא היה מתאפשר, אלמלא הרגישו אהרן ומרים שנבואתם אינה פחותה מזו של משה. כפי שהם עצמם התבטאו:
" ... הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'?! הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר! ...".
בתחושה הזאת יש משום גאווה.
הוכחה לכך היא ההדגשה המיידית של התורה,  שמשה רבנו ניחון בתכונה הפוכה.
"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (שם, פסוק ג)".
גם תגובת ה' מתייחסת לעצם המחשבה המוטעית והמתנשאת, שהם נביאים ברמתו של משה.
"וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן ... וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי. אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם, ה', בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה ... פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת ...
וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג ... (שם, פסוקים ד-י)".

כלומר הופעת הצרעת נגרמת על ידי לשון הרע, כשהגורם ההתחלתי הוא, יהירות וגאווה.

גם במעמד הסנה הראשון, שבו נשלח משה לגאול את ישראל ממצרים, הופיע אות הצרעת על ידו של משה. שם לא מוזכר בפירוש בפסוק שזה עונש על הוצאת דיבה נגד עם ישראל.
בדבריו - " ... וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי ... (שמות ד, א)", נשמעת קצת התנשאות על כלל ישראל.
מה היא תגובת ה' על פי חז"ל ?: הם, מאמינים בני מאמינים. אתה, אין סופך להאמין ... ! (שבת צז.)
עונשו של מצורע הוא השפלה. " ... בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ (ויקרא יג, מו)". כלומר, שם לא יהיה לו בפני מי ועל מי להתגאות.
כיעורו של עוון היהירות וההתנשאות מתגלה מול עיניו הטהורות והענוותניות של הכהן.
מה באמת מייחד את הכהן?
התיאור המובהק של הכהן האידיאלי מצוי בספר מלאכי.
"תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו. בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן.
כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא (מלאכי ב, ו-ז)".
הביטוי "מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת" אומר הכל.
הכהן יודע כי הוא שליח (מלאך) של ה', וכל סגולותיו וכישרונותיו הוענקו לו לצורך מילוי שליחותו. זו תחושת ענווה אמיתית.
מן המידה הנאצלת הזאת מושפעת תורת האמת שבפיו, אהבת השלום שבו, ויכולתו להשיב רבים מעוון.
מן המקום הזה, ענווה ושיפלות רוח, מתרוממת ברכת כהנים בעין טובה, המברכת את ישראל בכל לב.
מול עיני הכהן האלה, מתחדד ובולט כיעורו של עוון הנגע, ומרגע שהכהן מכריז.., חלה הטומאה.
סרטונים מומלצים:
לשון הרע - לא מדבר אליי

אין תגובות:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ
לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳