פרשת השבוע - פרשת בא

אמונה עד כדי מסירות נפש
לפני יציאת עם ישראל ממצרים, העם היה צריך להעתיק את שעבודו למצרים לשעבוד לד', ומשום כך הוא קיבל ציווי להקריב בשביל הפסח צאן, לשים מן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, ולאוכלו צלי אש ולא מבושל. ציווי זה אינו סתמי, הוא נועד לגרום לבני ישראל להשיל מעליו את הפחד ממצרים ולקבל עליו את מצוות ד'. הצאן היו אלוהי מצרים, וכל משפחה הייתה צריכה לשחוט אחד, לא להחביא זאת, לצבוע את הפתח של הבית בדם הצאן ובנוסף לא לאכול ממנו "נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש" (שם יב ט), על מנת שריחו יתפשט למרחקים. דבר זה דורש הרבה אומץ ומסירות נפש, שהרי בזה הם לוקחים את אלוהי מצרים ושוחטים ואוכלים אותם בצורה גלויה לכל, להראות שאין אנו עבדי מצרים יותר כי אם עבדי ד'. זו הייתה מסירות נפש עצומה שהעידה כאלף עדים שאנו מקבלים על עצמנו את ד' למלך ומורדים בשעבוד מצרים.

זו הייתה מסירות נפש של פעם אחת, מכה אחת. אך יש צורך במסירות נפש ארוכה יותר על מנת שדבר זה יוטבע בעם ישראל בצורה יותר חזקה. משום כך לקחנו ד' דרך ים-סוף, ששם היה צורך במסירות נפש עצומה.



יש החושבים שהגענו לים סוף והים מיד התחלק לשבילים ועברנו בתוכו, אך זה לא היה כך. עם ישראל ברח ממצרים והגיע לים סוף, לא היה יותר לאן לברוח, העם הסתכל על משה לראות מה הוא אומר, ומשה, מאחורה, מסמן להתקדם קדימה לתוך הים. במדרש כתוב (שמעוני תהילים רמז תשצט): "בשעה שעמדו ישראל על הים, היו השבטים נוצחין זה את זה, זה אומר אני ארד תחלה, וזה אומר אני ארד תחלה... אמר רבי יהודה לא כך היה המעשה, אלא זה אומר איני יורד תחלה, וזה אומר איני יורד תחלה" אפשר להסביר שכלל אין מחלוקת, אלא יש הבחנה בין שלב הדיבורים לשלב המעשים. בשלב הדיבורים כל אחד מתלהב ואומר שהוא יכנס ראשון, אך לא כך בשלב המעשה, כשהגיעו, כל השבטים פחדו להיכנס עד שקפץ נחשון בן עמינדב לתוך המים. אך המים לא נבקעו, משה המשיך לסמן קדימה, כולם מתקדמים והמים מגיעים עד הכתפיים ומשה מסמן להתקדם. המים סוערים, יש "רוח קדים עזה" (שמות י יג), ממשיכים להתקדם. כשהמים מגיעים לפה, כולם כבר מבינים שהולכים לטבוע, ואז המים שמול הפה זזים. אך רק מול הפה, אין שבילים, הכל מים, רק מול הפה המים זזים, אפשר לנשום. רק לאחר שעברנו כל המים נחלקו לשבילים, כמבואר במדרש (שמעוני רמז רלג): "ראה הים וינוס", ראה וינוס, זו לא מסירות נפש חד פעמית, כל צעד קדימה היה כרוך במסירות נפש, "המים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות יד כב), זה תוך כדי המעבר במים.
על מסירות נפש גדולה זו של המעבר בים נאמר (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח ג): "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא", אנו עשינו כפי יכולתנו, האמנו באמונה שלמה ומה שלא יכולנו לעשות ד' השלים. זה פחד עצום, אי אפשר לדעת מה יקרה בהמשך, אולי הים יחליט להיסגר פתאום? כל ההליכה בתוך הים דורשת מסירות נפש עצומה. על כך נאמר (שמות יד לא): "וַיַּאֲמִינוּ בַּד' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", דרושה כאן אמונה עצומה. כמובן שאחר כך שוב חזרו הספקות, אך מסירות הנפש שלהם ואמונתם הייתה בכך שהקשיבו לציווי ד' ולמשה עבדו, נטבעה בהם לדורות.

מכך לומדים את השינוי שעם ישראל עבר, שהחליף את שעבודו למצרים בשעבוד לד', בביטול פנימי לכל דבר ד' עד כדי מסירות נפש מלאה בשחיטת הפסח וההליכה בים.
מדברי ראש ישיבת עטרת ירושלים- הרב שלמה אבינר שליט"א


אין תגובות:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ
לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳