פרשת תצווה | איך מאריכים ימים ?

סוד אריכות הימים מחובר אל סוד הייחוד נר לנשמת רבי עקיבא בשניים מקרא ואחד תרגום כוח המאחד גוף ונשמה על פשר כל אלה ועוד במאמר המרתק המונח לפניכם.

אחד ומיוחד
הרב שבתי סבתו
לפרשת תצוה 
רבי עקיבא ורבי נחוניא
שורה ארוכה של תנאים ואמוראים אשר זכו לאריכות ימים, מגלים את סודם לתלמידיהם ובאמצעותם גם לנו. לפנינו דו-שיח מרתק בין שני גדולי ישראל, רבי עקיבא ורבי נחוניא הגדול (מסכת מגילה כח.).
                "שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול:
במה הארכת ימים? באו עבדיו (של רבי נחוניא) וביקשו להכותו...".
עבדיו של רבי נחוניא סברו שרבי עקיבא מתכוון לפגוע ברבם. השאלה "במה הארכת ימים" עלולה להתפרש בטעות כ"מתי כבר תמות?".
ברור לגמרי, שרבי עקיבא התכוון בשאלתו ללמוד על סוד אריכות הימים, בכדי שאולי גם הוא יזכה לכך. את כוונתו זו, הוא מבהיר בשאלתו הבאה, לא לפני שנמלט מעבדיו של רבי נחוניא.
"...מיהר רבי עקיבא וטיפס על עץ גבוה ומשם קרא בקול: רבי! אם נאמר 'כֶּבֶשׂ' (לשון יחיד) למה נאמר 'אֶחָד'?..."
רבי עקיבא התכוון לפסוק "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר... (במדבר כח, ד)".
"...אמר להם (רבי נחוניא): תלמיד חכם הוא, אל תגעו בו.
ירד רבי עקיבא מן העץ. אמר לו רבי נחוניא: "אֶחָד", מיוחד שבעדרו...".
אחרי שהובהרה השאלה השנייה, חזר רבי נחוניא לשאלתו הראשונה של רבי עקיבא והשיב:
"...מִיָמָי לא קיבלתי מתנות...לא עמדתי על מידותַי...וָתְרָן בממוני הייתי (מסכת מגילה כח.)".

בסוף המאמר נתייחס לתשובתו זו ולניתוח מידותיו של רבי נחוניא.
נשוב ונתמקד בעומק שאלתו הלמדנית השנייה של רבי עקיבא (הכבש אחד)  ונברר, האם שאלתו השנייה חופפת את שאלתו הראשונה (במה הארכת ימים) ?
בספר במדבר, פרשת פינחס, התורה מצווה על קרבן התמיד, הכולל הקרבת שני כבשים בכל יום.
"אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם (במדבר כח, ד)".
צירוף המילים "הַכֶּבֶשׂ אֶחָד", הוא משונה. הניסוח היה צריך להיות "הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד", כלומר את הכבש האחד מבין השניים, תעשה בבוקר. אי אפשר לומר שהפירוש הוא, כבש אחד ולא שנים, כי "כֶּבֶשׂ" הוא לשון יחיד.
השאלה הזאת מתעצמת במיוחד לאור הניסוח המדויק בספר שמות פרשת תצווה.
"אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד (מבין השניים) תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי (מבין השניים) תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם (שמות כט, לט)".
אחד
בכדי להשיב על השאלה הזאת, נפנה  למאמר אחר בגמרא. המאמר מתייחס לפרשת "שמע ישראל", שבה נאמר "ה' אֶחָד".
         "תניא. סומכוס אומר: כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו (ברכות יג:)".
מכאן נראה, שמילת הקסם "אחד" רומזת לחיים ארוכים. כיצד?
במילים "ה' אחד", התורה מטילה עלינו לאחד את כל המציאות תחת הנהגת ה'. כיצד עושים זאת? את התשובה נותנת התורה, באמצעות הפירוט הבא, המורכב מארבעה זוגות מנוגדים.
"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם...
1)       בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ - וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ (בבית ובשדה).
2)       וּבְשָׁכְבְּךָ - וּבְקוּמֶךָ (בלילה וביום).
3)       וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ - וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ (במעשה ובמחשבה).
4)       וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ - וּבִשְׁעָרֶיךָ (בכניסתך וביציאתך).
כלומר, להגות ולשנן את דבר ה' בכל מקום ובכל מצב, גם במקומות ובמצבים מנוגדים והפוכים, ובכך מאחדים ומייחדים את שם ה'.
לאור הכוונה הברורה הזאת של התורה, הוסיפו חז"ל והרחיבו את חובת ייחוד ה' בעוד עמדות ניגודיות. את דבריהם הסמיכו לפסוק השני, "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ".
5)     "בְּכָל לְבָבְךָ" - בשני יצריך (ביצר הטוב וביצר הרע).
6)    "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" - אפילו הוא נוטל את נפשך (בחייך ובמותך).
7)    "וּבְכָל מְאֹדֶךָ" - בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הווי מודה לו במאוד מאוד (בין במידה טובה                   בין במידת פורענות).
מה נאמר בפרשה השניה של קריאת שמע?
"לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ(דברים יא, כא)".
אמור מעתה, סוד אריכות הימים קשור ביסוד האחדות.
אריכות ימים
כעת נברר מן ההיבט ההגותי, כיצד אריכות ימים קשורה ביסוד האחדות?
כל אחד מאתנו בא לעולם עם שליחות וייעוד. לשם ביצוען המוצלח קיבלנו רגעי החיים, שהם כלי לביצוע שליחותנו. כמעט חצי מן החיים אינו מנוצל, כגון שעות השינה בלילה, נסיעה בדרכים וכו'. כאשר אנחנו מנצלים גם את החלק הזה שאינו מנוצל, הרי אנחנו מאריכים ומכפילים את החיים. זהו פירוש אורך ימים. רק אם ניצלנו את מלוא החיים על כל צדדיהם, נוכל לפנות אל ה' ולבקש תוספת של שנות חיים.
מצוידים בתובנה הזאת, נפנה לפסוק הבא במשלי.
1)  "תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת ה' וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה. כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים (משלי ט, י-יא)".
כלומר, קודם כל "יִרְבּוּ יָמֶיךָ" ואחר כך "וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים"
כך יתפרש גם הפסוק הבא במשלי.
2)  "בְּנִי תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ. כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ (משלי ג, א-ב)".
קודם כל "אֹרֶךְ יָמִים" ורק אח"כ"שְׁנוֹת חַיִּים".
בפרשת "שמע" התורה מייעצת כיצד לנצל גם את שעות השינה וגם את ההליכה בדרך.
באמצעות הרהור בדברי תורה, שינון מצוות התורה והגייה בהן גם בשכבך גם בקומך, גם בשבתך בביתך וגם בלכתך בדרך, אנו מכפילים את ניצול הימים. חז"ל הוסיפו גם את הזמנים בהם אנו שרויים בתחושת דִכְדוּךְ עקב אירועים קשים. יש ללמוד איך להפוך אותם למקור כוח ליראה את ה', ולבקש את קרבתו (אפילו נוטל את נפשך...אפילו במידת פורענות...).
נשוב לסיפור שציטטנו בתחילת המאמר. בתשובתו, הסביר רבי נחוניא, שבאומרה "הַכֶּבֶשׂ אֶחָד", התכוונה התורה לכבש המיוחד שבעדר. כלומר, כבש שהוא מנהיג, המאחד את כל העדר ומוביל אותו אחריו.
הוא עושה זאת על ידי חלוקת תפקידים מותאמים לכל אחד, ובכך הוא מנצל את הכישורים השונים של כל פרט לטובת יעד משותף אחד. מנהיג מוכשר יודע לרתום בחוכמה גם את אלה המתנגדים אליו, שהם החלק הלא מנוצל של העדר.
תשובתו זו של רבי נחוניא, תאמה את אישיותו הענקית של רבי עקיבא, שדבק כל ימיו באחדות ה' עד הרגעים האחרונים של חייו. גם בשעה שהרומאים עינו אותו עד צאת נפשו, היה דבק בכוונתו באמירת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל...ה' אֶחָד (דברים ו, ד)", כפי שהגמרא מתארת ברגש רב.
"בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבנו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד (ברכות סא:)".
רבי עקיבא זכה לחיות מאה ועשרים שנה.
 שנים מקרא ואחד תרגום
על פי הדברים האלה נוכל לפרש את אחת מן ההוראות המפורסמות של חז"ל שאין להם מקור מפורש.
"אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו "עֲטָרוֹת וְדִיבֹן(מדבר לב, ג)". שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו (ברכות ח:)".
חז"ל לא מציינים מקור לשכר אריכות הימים. אולם השוואה לפרשת "שמע", תפתור את התעלומה. נתבונן במבנה של פרשת "שמע" ונמצא שם שניים מקרא ואחד תרגום.
כיצד?
לפנינו דֶגֶם, המסביר מהו 'שניים מקרא', ומדוע צריך לחזור על כל פסוק פעמיים. בקריאה הראשונה, אנו קולטים סוג של מידע כללי בלבד. בחזרה נוספת על אותן מילים אנו מגלים, שהן אמירות החלטיות והֶדְגֵּשָׁן שולל כל אפשרות אחרת.
בפסוק הראשון אנו מוצאים את האמירה "ה' אלוקינו ה' אחד".
לכשנעיין, נמצא כי המשמעות העמוקה של אמירת "ה' אלוקינו", היא בעצם "ה' אחד", מפני שאם ה' אלוקינו ממלא את כל עולמנו, אין מקום להוסיף עוד מישהו מלבדו. בכל זאת, בקריאה ראשונה של המילים "ה' אלוקינו", לא יורדים לעומק ההבנה שאין עוד מלבדו ואפשר אולי לחשוב "גם וגם". לכן באה האמירה המשלימה "ה' אחד", המבהירה את הכוונה האמיתית, שהוא ורק הוא ממלא את עולמנו.
אך לא די ב-'שניים מקרא', חובה להוסיף גם 'אחד תרגום'.
המילה תרגום בארמית, תואמת את המילה פירוש, בעברית. כלומר, גם קריאה חוזרת דורשת אחריה פירוש. הנה מה שאמר רבי יהודה הנשיא לרבי חייא, אחרי שנזף בו.
"אמר ליה: אם קרית - לא שנית, ואם שנית - לא שילשת, ואם שילשת - לא פירשו לך".
אמור מעתה, בפעם השלישית צריך להיות פירוש ואם בפעם השלישית לא פירשו לך, אין סיכוי שתדע גם בפעם הרביעית והחמישית.
בפסוק הראשון של "שמע", הוכחנו 'שניים מקרא'. היכן 'אחד תרגום'? היכן הפירוש?
הפירוש הוא בהמשך פריסת ההפכים שיש לאחד ביניהם, כפי שהתבארו לעיל.
"...בשבתך בביתך – ובלכתך בדרך, ובשכבך - ובקומך..."
עד כאן ראינו, כיצד פרשת "שמע" היא דוגמה ל"שניים מקרא ואחד תרגום".
גם האמירה "לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור", מוצאת את ביטויה, בקריאת שמע. כיצד?
שתי הפרשיות "שמע" "והיה אם שמוע" דומות מאוד. מלבד פירוט שכר ועונש בפרשה השנייה. כמו כן, פרשה ראשונה נאמרה בלשון יחיד ופרשה שנייה בלשון רבים. פרשה ראשונה "וקשרתם לאות על ידך...", ופרשה שנייה "וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם...".
מתי משתמשת התורה בלשון יחיד ומתי בלשון רבים?
מצאנו בתורה את הביטוי "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת...(ויקרא כג, טו)", שהוא לשון רבים, וכוונתו לכל יחיד ויחיד מישראל.
מאידך "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים (ויקרא כה, ח)" שהוא לשון יחיד, כוונתו לסנהדרין בלבד.
על פי זה, פרשה ראשונה של קריאת שמע שנאמרה בלשון יחיד, משמעותה שמשה פונה אל העם בכללותו. מאידך, פרשה שנייה שנאמרה בלשון רבים, מופנית לכל יחיד ויחיד. צירופן של שתי הפרשיות יחד מלמד, שכל יחיד יכוון להתחבר עם הציבור הן בלימוד התורה, הן בקריאת שמע והן בתפילה.
אם כך יעשה, מה שכרו?
"לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה...(דברים יא, כא)".
מכאן מקור ל-"כל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו".
עטרות ודיבון
במאמר הזה בגמרא כתוב "לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון".
מה פירוש "ואפילו עטרות ודיבון"?
רש"י מפרש "שאין להם תרגום". בפירושו מתעורר קושי. יש הרבה מילים בתורה שאין להם תרגום, כדוגמת שמות אנשים ומקומות?
הקושי הזה בפירוש רש"י, מחזיר אותנו אל מקור המילים האלו בתורה.
"וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה...עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה...הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה...וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן"
בני גד ובני ראובן פותחים ואומרים: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא". זהו רמז עבה לבקשתם. בכל זאת הם חוזרים ומדגישים: "וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה". כעת כל אחד יכול לעשות חשבון של אחד ועוד אחד הם שניים. אם הארץ היא ארץ מקנה ולבני גד וראובן יש מקנה, אז אי אפשר לטעות בכוונת בקשתם. בכל זאת משה רבנו מראה כאילו לא הבין את בקשתם. משום כך נאמר שוב "וַיֹּאמְרוּ", כלומר פירשו את דבריהם. " וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן".
אנו רואים, שכל המבנה של הפרשה הזאת הוא כעין שניים מקרא ואחד תרגום! משום כך מדגישה הגמרא: ואפילו "עטרות ודיבון", כלומר, מקום שהתורה עצמה כתבה זאת פעמיים עם תוספת תרגום ופירוש, גם שם יש לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום.
הכוח המאחד
לביטוי "ה' אחד" יש עוד משמעות מאוד מיוחדת. ה' מאחד את כל היקום ובלעדיו הכול מתפרק וחוזר לאפס. בעולם הפיזיקה ידוע, שלכל אטום קטנטן בעולם יש גרעין. בתוך הגרעין יש חלקיקים חיוביים מבחינה חשמלית הנקראים "פרוטונים" ויש עוד חלקיקים, שהם ניטראליים מבחינה חשמלית, הנקראים "נויטרונים". מחוץ לגרעין סובבים האלקטרונים, שסימנם הוא שלילי מבחינה חשמלית.
מה שמחזיק את האלקטרונים מסביב לגרעין הוא כוח המשיכה הטבעי, הקיים בין הסימן החיובי החשמלי שבפרוטונים לסימן השלילי שבאלקטרונים. השאלה הגדולה הנשאלת היא, מי מחזיק ביחד את הפרוטונים שבגרעין, הרי סימנם הוא חיובי?! ולאור העובדה הזאת, היה מן הדין שידחו זה את זה בכוח רב! דומה הדבר לשני מגנטים שמקרבים אותם זה לזה בצידם הצפוני או זה לזה בצידם הדרומי, התוצאה תהיה בהכרח שהם ידחו זה את זה בכוח רב!
התשובה היא, שבגרעין קיים כוח אדיר מימדים הנקרא "הכוח הגרעיני החזק", המאחד את הפרוטונים לגוש אחד למרות שהיו צריכים להתפרק. בעצם, הקב"ה מחזיק את כל היקום כולו באמצעות הכוח הגרעיני החזק, המאחד את אינסוף גרעיני אטומים. בלעדיו הכול היה מתפרק והופך לאפס.
זהו "ה' אחד".
גוף ונשמה
כפי שנראה מתשובתו לרבי עקיבא, הלך רבי נחוניא הגדול בדרך אחרת ייחודית משלו. רבי נחוניא קושר בין אריכות ימיו לבין אורחות חייו והוא מסכמם בשלוש נקודות.
1)       מִיָמָי לא קיבלתי מתנות.
2)       לא עמדתי על מידותַי. - (מחלתי על כבודי).
3)       ותְרָן בממוני הייתי. - (לא התעקשתי בסִכסוכים כספיים).
המכנה המשותף של שלושת הנקודות האלה הוא, ויתור על השאיפות החומריות לטובת השאיפות הרוחניות.
לשיטת רבי נחוניא, היות והנשמה היא נצחית והגוף הוא זמני, אם רוצים להאריך את חייו של הגוף, חייבים להתאים אותו אל שאיפות הנשמה. לשם כך יש להקטין את השאיפות החומריות ולהתאימם לשאיפות הרוחניות, ובכך תושג אריכות ימים.
כיצד מקטינים את השאיפות החומריות?
1)       כאשר מקבלים מתנות, מרגילים את הגוף לחמוד מה שלא שייך לו וזה מגדיל את השאיפה    החומרית (מִיָמָי לא קיבלתי מתנות).
2)       כאשר נצמדים לממון ומתייחסים אליו כחלק בלתי נפרד מן האישיות, הרי שמגדילים מאוד      את כוח החומר (ותרן בממוני הייתי).
3)       על פי זה, דרישת כבוד ואי מוכנות לסלוח על פגיעה בכבוד, מגדילה מאוד את האנוכיות ובעקבותיה את הגאווה הפסולה (לא עמדתי על מידותַי).
יש להדגיש כי הבעיה העיקרית היא בעצם הדבקות בממון והסירוב להיפרד ממנו לטובת חסד ומעשים טובים. לא כן מי שרואה בכספו מכשיר לסיוע לנצרכים. באופן שכזה, יכול גם אדם זה לראות את עצמו מחובר לשאיפות רוחניות ולאריכות ימים ושנים.
רבי נחוניא השתדל כל חייו לוותר בנושאים כספיים ולא להיות דקדקן. כמו כן השתדל למחול על כבודו ולוותר גם בנושא הזה. את גולת הכותרת ראה בנוהג שהנהיג את עצמו, לא לקבל מתנות ובכך לקיים את דברי הפסוק:
"...שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה (משלי טו, כז)".

אין תגובות:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ
לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳