יום השואה | נס ההצלה הגדול של ישיבת מיר

מאמר זה סוקר את תולדותיה של הישיבה הגדולה בעולם, ישיבת מיר בתקופת מלחמת העולם השנייה והנס ההצלה הגדול  של הישיבה מציפורני הנאצים.
מלחמת העולם השניה
בשנת תרצ"ג לאחר עלית הצורר הגרמני לשלטון, החל מסע ההשמצות הידוע על היהדות. הקולות שהגיעו משלטונו היו קשים ומרים, החלו הקריאות הידועות אודות גנותם של היהודים, תוך הבטחה של הצורר 'לנקות' את שטח העולם מאותם 'טפילים'. המתח החל להראות באויר. הגרא"י פינקל, שעיניו חזו בעננים השחורים הקרבים ובאים, חיפש דרכים להעברת הישיבה. תחילה חשב להעלותה ארצה - הוא רקם תוכניות שונות, אולם לבסוף לא איסתייעא מילתא ולא יצא הדבר אל הפועל. המשגיח ר' ירוחם היה זה שבאותם ימים חיזק את תלמידיו להתעצם במדת הבטחון ולהגביר חילם לתורה כערובה יחידה לקיומינו, ולמרות חולשתו הרבה לא פסק מלומר את דברותיו  בשיחותיו המופלאות, תוך שהוא נוסך בעצמותיהם תקווה ובטחון.

באותן שנים, כשמצב היהודים היה לוט בערפל, ניסו כמה מבני הישיבה להשיג אישורי עליה לארץ. למרות מצבם הכספי הקשה, השתדלו ראשי הישיבה בכל כוחם לסייע בעדם ובלבד שיוכלו להציל עצמם ולהתמסר ללימוד התורה בארה"ק.
בצום גדליה בשנת ת"ש נכנס הצבא האדום הרוסי למיר וכבש אותה מידי פולניה. הרוסים רצו להגלות את הישיבה לסיביר וביקשו מן הישיבה להישאר במרוכז. בחלל האוויר היה ניתן למשש את הפחד מפני יום המחר. בשמחת תורה באותה שנה - מספרים תלמידים - שרו בני הישיבה כמה שעות את השיר 'עוצו עצה ותופר' בהתלהבות עצומה כשראש הישיבה מעודדם.
רצונם העז, כך גם ההשקעה הרבה של מייסדי הישיבה וראשיה הביאה את הישועה להמשיך במסורתם, בהסכם הכיבוש בין רוסיה וגרמניה שנחתם על ידי שרי החוץ ריבנטרו'פ ומולטוב נכלל סעיף מוזר, שמאוחר יותר התברר שגרם להצלתה של הישיבה והביא את הישועה למיר, ובו נאמר שווילנא תישאר העיר היחידה שתהיה עצמאית, שלא בשליטת שניהם, ומשנודע זאת לראשי הישיבה הוחלט מיד על מעבר לוילנא תחת שלטון הפולני. ביום ב' בחשוון עם פתיחת זמן החורף שנת ת"ש, באישון לילה ובהתארגנות חפוזה לבל יתפסו על ידי הרוסים, ערקו בני הישיבה עם מטלטליהם הדלים לוילנא, כעבור ימים מספר הגיעו אף ראשי הישיבה ובני משפחותיהם. הגרא"י פינקל ביקש מהגרא"מ קמאי להצטרף עמו, אך הוא ענה בהחלטיות: - "אתה ראש הישיבה ועליך להצטרף לתלמידיך, אני רב העיירה ועלי לישאר עם אנשי העיירה". וכך הווה. 

תושבי העיירה התקשו לצאת מן העיירה וגורלם נחרץ, ביום י"ח מרחשון תש"ב נלקח ראש הישיבה הגאון רבי אברהם צבי קמאי בראש 2300 גברים נשים וטף תושבי העיר, לעבר בורות המוות לגיא ההריגה.

אחד הניצולים שהיה עד למתרחש תיאר ברבות הימים איך פנה רבי אברהם צבי לעבר כל הקהל ואמר: עתה מוטלת עליהם חובה לזכור את מסירות נפשו של רבי עקיבא בדבר 'וכל נפשיך' - אפילו בשעה שנוטל את נפשיך, ועלינו לקבל הדין באהבה... שם באותם בורות אפלים נטמנו אותם יהודים ובראשם ראש הישיבה הי"ד.

סיפר גוי, שהיה נוכח במעשה מזוויע זה לצאצאי הגרא"צ קמאי, שביקרו במיר, שכל העת הייתה בידי הרב האפשרות למלט את נפשו אך הוא סירב בתוקף, בתואנה שלא יעזוב את בני עדתו בשעה קשה שכזו. בקשתו האחרונה הייתה שיירו בו סמוך לבור בכדי שכל דמו ישפך לבור ותתקיים בו קבורה כדין.

לעומת כל זאת, הצליחה הישיבה ביד ההשגחה לשרוד: עם הגיעה לוילנא  השתכנה תחילה בישיבת 'רמיילס' ולאחר שגברה בה הצפיפות העתיקו מקומם לבית הכנסת ברובע נוביגרוד שבעיר. כעבור חודשיים בלבד החלו הסובייטים לטפח את יסודות הקומוניזם. הם גזרו על הישיבה להתפזר בעיירות הסמוכות ולפרק את איחוד הישיבה, הגרא"י, שסירב לכך בתוקף, הצליח במאמצים רבים תוך מתן שוחד רב לקבל התר להעביר את הישיבה כולה לעיר קיידאן ובחנוכה ת"ש הגיעה הישיבה לקיידאן.

בחודש מנחם אב באותה שנה היה ברור לכולם כי כבר אין ברירה וכי הרוסים לא יאפשרו את קיום הישיבה יותר. כך חילק ראש הישיבה את תלמידיו לד' קבוצות כפי שעשה יעקב "ויחץ את המחנות", ובני הישיבה התפזרו בד' עיירות: קראק, קרקינובה, שאט, רמיגולה, כשהגרא"י דואג להעברת כספים וסיוע חומרי ורוחני לתלמידיו.

הגרא"י ביקש מתלמידי הישיבה כולם לגשת למשרדי הפנים הפולניים ולסדר דרכונים פולניים, שלשה תלמידים התגייסו למערכה לארגן זאת: אליעזר פורטנוי, יעקב עדרמן ומשה זופניק. הדבר אכן סודר, וזה מה שהביא ואיפשר את נס ההצלה מאוחר יותר. 

נס ההצלה - שנחאי
ישיבת מיר המשיכה במסעה, עברה תלאות רבות, ובדרך נס, המפורט רבות בספרי ההיסטוריה, הצליחו בני הישיבה כולה לקבל אשרות כניסה ליפאן מקונסול המדינה שהגיע דרך נס לליטא, וזאת אודות לפעילותו הנמרצת של ראש הישיבה ומזכירו הג"ר יוסף דב אפשטיין.
ישיבת 'מיר' בשאנגחאי
הקונסול פעל בצורה יוצאת דופן למען הפליטים, הוא הנפיק אלפי אשרות כניסה עבורם, ובקושי נתן תנומה לעפעפיו, אפילו כשנגמרו הניירות הרשמיים של ממשלת יפן שהיו במשרדו, המשיך הקונסול בכתיבת אשרות על ניירות שלו בחתימת ידו. אף שקיבל מברקים מממשלתו בבקשה שיפסיק את מעשיו, שכן הוא עבר את המיכסה המותרת, לא שהה לפניותיהם והמשיך במתן אישורים לעוד רבים אחרים. עובדה זו הביאה את חמש מאות מתלמידי הישיבה כשעליהם נוספו רבים אחרים מישיבות שונות ופליטים רבים אחרים שברחו לוילנא, להגר ליפן, ובכך להציל את אש התורה, כשבראשם ניצב בעוז ראש הישיבה, הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל.

בני הישיבה יצאו לדרכם בחודש שבט תש"א, בנסיעתם ברכבת דרך סיביר עד לנמל וולדיבוסטוק. התלאות בדרכם היו קשות. כך למשל דרש משרד התיירות הסובייטי סך 170 דולר לאיש עבור כרטיס נסיעה מקובנה לוולדיבוסטוק [בקצה מזרח בריה"מ], ראשי הישיבה הצליחו לאחר מאמצים רבים לגיס את הסכום, בין היתר בעזרתו של נשיא הישיבה בארה"ב הגר"א קלמנוביץ זצ"ל שבמכתב שנשלח אליו כתב לו הגרא"י: "..שעות ספורות, רחמו, הצילו, מהרו, לוו, משכנו את לחמנו, שלחו טיקאטס לאינטוריסט [משרד התיירות הרוסי]".

בשנגהאי התחזקו בני הישיבה בהתמדתם ויראתם. למרות אי הוודאות באשר לגורל משפחותיהם ואוירת הדוחק ששררה, לא פסקו בני הישיבה מלימוד תורתם ביתר עוז, בנוסף לשיעורי ראש הישיבה ושיחותיו חדורות האמונה והביטחון של המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין.

לימים, כששב הקונסול למדינתו הוא פוטר ממשרתו במשרד החוץ, שנים מספר לאחר מכן כשהגיע לירושלים כאורח יד ושם, ערך לו הגר"ח שמואלביץ זצ"ל מסיבה בביתו בהשתתפות בני הישיבה כאות הוקרה על פועלו המופלא להצלת בני הישיבות, והעם היהודי מעמק הבכא.

נצחיות וקיום עד היום הזה
ישיבת מיר, אשר הוקמה ברוסיה הלבנה בארץ שנקראה ליטא, ממוקמת כיום בדמות הישיבה הגדולה מיר שבירושלים, בשכונת בית ישראל בירושלים. אל הישיבה, נוהרים מידי יום אלפי בחורים ואברכים ועוסקים בתורה הקדושה בעשרות בתי המדרשות של הישיבה. 
ישיבת מיר, אשר לזכותה נזקפת הישרדות התורה מחד ופריחתה בדורות הבאים מאידך, לא תוכל אש התופת לשמש מפגע, ובמקומה אש התורה שהובערה על ידי מייסדיה בליטא ממשיכה לבעור עד עצם היום הזה בירושלים.
מתוך מאמר: תולדות ישיבת מיר - באתר אחינו - תורה ויהדות לבני נוער


ג' בסיוון תשע"ז – 28 במאי 2017 חוגגת ישיבת מיר 200 שנה

אין תגובות:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ
לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳