פרשה בקטנה - פרשת אחרי מות קדושים

פרשת קדושים - ישיבת באר יעקב
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:
יש לשאול: 
א. מהי הקדושה הנדרשת מאיתנו?
ב.   כיצד אפשר להגיע אליה?

ג.   מה הסבר הטעם: "כי קדוש אני"?
ד.   מדוע היה צריך לומר זאת לכל עדת ישראל?

ה.   מדוע בסוף הפרשה, לאחר שהתורה מונה מצוות רבות שלכאורה אין קשר ביניהם, חוזרת
התורה שוב ואומרת: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה"?
רש"י פירש: "קדשים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העברה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה". מכאן משמע שאם אדם יושב ולא עושה עברה (שיש בה תאווה), נקרא "קדוש", וכן הוא במדרשים: "כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש"[1]. וכן: "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך" - מגיד שהפורש מן המאכלות האסורין נקרא קדוש"[2]. הג"ר ירוחם ממיר זצ"ל למד מכאן, שאפשר לשבר את מידת התאווה אך ורק ע"י קדושה.

 אך הרמב"ן כתב, שיש בציווי זה לא רק אזהרה לפרוש מן האסור, אלא לקדש את עצמו במותר, שלא להיות נבל ברשות התורה. הוא הביא מדרש: "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני" - כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים". וביאר, שעניינה של הפרישות הוא להתרחק מן ההנאות והתענוגים שהם מותרות ואינם מוכרחים לצורך האדם.

 אכן מותר וצריך ליהנות מן העולם במידה הנכונה, אך כל הנאה שאין בה צורך, אלא תאווה גרידה, אסורה היא, ומפסיד כנגדה הנאה אחרת שהיה צריך ליהנות בעולם הבא.

 ולכאורה קשה, אם אותו מעשה מותר הוא מן התורה, א"כ מדוע מי שעושה זאת יקרא "נבל"? ועוד קשה, מה כוונת המדרש: "כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים", וכיצד אפשר להדמות לקב"ה?

 נראה ליישב, שבכל מעשה עברה, ישנם שני חלקים, האחד - עצם מעשה העברה, והשני - הפגם והקלקול שנגרם בנפש האדם כתוצאה מהחטא. כאשר עובר אדם על מצות: "קדושים תהיו", שהיא מצות הפרישות מהדברים המותרים, אע"פ שבעצם המעשה אין עברה והוא כשר, אך מכל מקום בפנימיותו ובנפשו של האדם נגרם קלקול ופגם, והריהו "נבל" (מלשון "נבלה סרוחה", שזה משאיר כתם מסריח בנשמתו). אמנם הוא לא עשה מעשה עברה אך יתכן שבמעשה זה נעשה "בעל תאווה", ושאר מידות רעות, וזה כמובן נגד רצון ה' יתברך[3].

יתכן לומר שהמחלוקת בין הרמב"ן לרש"י אינה מהותית, כי לשניהם המטרה בציווי "קדושים תהיו", היא להתגבר על התאווה, רק שרש"י דיבר על מצוות לא תעשה, כמו עריות ומאכלים אסורים, והדרך להגיע לזה היא ע"י שיכניע את תאותו בדברים המותרים. ואילו הרמב"ן דיבר על הפרישה מן המותרות, שאם לא עושה כן, ונכנע לתאוותיו, סופו להיכשל בעריות ובשאר עברות.



[1] ויקרא רבה, פרשת קדושים פרשה כד
[2] מדרש תנאים, דברים פרק יד, מעניין לציין שהלכות איסורי עריות, ומאכלות אסורות, שניהם נמצאים בספר הקדושה ברמב"ם.

[3] עפ"י הרב שך זצ"ל

במדרש[1] נאמר: "והתקדשתם והייתם קדושים" - יכול כמוני?! תלמוד לומר: "כי קדוש אני", קדושתי למעלה מקדושתכם", ונשאלת השאלה מהו הדמיון בין הקדושה הנדרשת מאיתנו לבין קדושתו של ה' יתברך?

באדם ישנם טבעים רעים ומידות רעות מנעוריו, כמו: קנאה, תאווה וכבוד, ועליו להתנהג בקדושה, להתעלות מעל גדרי הטבע ולהתגבר על רצונותיו, להכניע ולשבר את מידותיו הרעות. בכך ישנו דמיון כלשהו לבורא יתברך, אשר הוא מעל לטבע.

אולם הקדושה אינה רחוקה ונפלאת היא מהאדם, אלא נמצאת בתוכו ובמהותו, בכל אחד ואחד מאיתנו. הנשמה באדם היא חלק אלוק ממעל וטהורה היא, כמו שנאמר: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", וכמו שה' קדוש, כך גם נשמתנו קדושה, כי "מאן דנפח מדיליה נפח"[2]. ומשום שהאדם נברא בצלמו ודמותו של ה' יתברך שהוא קדוש, והנשמה הטהורה שוכנת בו, על כן חייב הוא לשמור על קדושתה. לפי זה מצות הקדושה שייכת בכל אחד ואחד מאיתנו, כי כל אדם ראוי לכך ויכול לעלות במעלות הקדושה והפרישות, ולכן גם הקהיל את כל עדת בני ישראל, להורות שכולם יכולים ומחוייבים.[3]

היה מקום לומר שעל האדם להידמות לבוראו בכך שיתרחק לגמרי מכל דרכי העולם הזה ולהתנתק מכל זיקה וקשר לענייני העולם הזה (ועל זה נאמר: "יכול כמוני?!"), אולם לא זו הדרך, וכמו שכתב הרמב"ם[4]: "שמא יאמר אדם: הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה, אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא". האדם אינו יכול לפרוש לגמרי מכל ענייני העולם הזה, כמו ה' ית'. האדם מצד אחד מצווה להתגבר על התאוות ובכך יקרא קדוש, כמו שמצינו אצל הנזיר, שנקרא קדוש על שהדיר עצמו מן היין, אולם מצד שני הנזיר גם נקרא חוטא על שציער עצמו מן היין[5] וצריך כפרה.

בסוף הפרשה נאמר: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי", ועפ"י זה נראה לומר בס"ד ביאור נוסף לציווי: "קדושים תהיו" - מצינו שהפירוש למילה "קדוש", הינו מובדל ומיוחד, כמו שנאמר על אהרון הכהן הגדול: "לקדשו לכהנו לי[6]", וכן כאשר האיש מקדש אשה, באומרו לה: "הרי את מקודשת לי", ובכך מייחד אותה לעצמו ואוסר אותה על כל העולם. מפסוק זה נראה שהציווי: "והייתם לי קדושים", הוא בכך שיהיו מיוחדים לה' ומובדלים מכל העמים.

נאמר במדרש[7]: "כי קדוש אני ה' אלהיכם", לומר, אם מקדשים אתם עצמיכם, מעלה אני עליכם כאלו קידשתם אותי".

 ע"י קיום "קדושים תהיו" אנו עושים קידוש ה', א"כ כיצד אנו יכולים להיות "קדושים", ולקדש את ה'?

בפרשת אמור נאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה, וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם". יהודי מצווה לקדש את ה' ית', ישנם שני סוגים של קידוש ה': האחד - למות על קידוש ה', והשני - לחיות על קידוש ה'. כאשר יהודי עושה רצון ה' יתברך, ומקיים תורה ומצוות, הרי הוא עושה קידוש ה'.

[1] ויקרא רבה כד, ט

[2] תרגום: מי שנושף אוויר, זה מתוכו ומעצמותו.

[3] ספר הקנה

[4] הלכות דעות ג, א

[5] תענית יא.

[6] שמות כח, ג
[7] ספרא קדושים פרשה א
  
הרמב"ם כתב[8]: "קדושים תהיו", "והתקדשתם והייתם קדושים", הם ציוויים לקיים כל התורה. כאילו יאמר הְיֵה קדוש בהיותך עושה כל מה שצוויתיך בו ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו. ולשון ספרא: "קדושים תהיו" - פרושים תהיו", רוצה לומר, היבדלו מן הדברים המגונים כולם שהזהרתי אתכם מהם. ובמכילתא אמרו: "ואנשי קֹדש תהיון לי" - איסי בן יהודה אומר: "כשהקדוש ברוך הוא מחדש מצוה לישראל הוא מוסיף להם קדושה", רוצה לומר, כי זה הציווי (קדושים תהיו) אינו ציווי עומד בעצמו, אלא הוא נמשך אחר מצוה שנצטוו בה ומקיים הציווי ההוא יקרא קדוש. ואין הפרש בין אומרו "קדושים תהיו", או אילו אמר "עשו מצוותי".

 לפי דברי הרמב"ם עם ישראל מתקדשים בכך שמקיימים תורה ומצוות, דבר זה גם רמוז בנוסח הברכות שעל המצוות: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", שע"י קיום המצוות אנו מקיימים ציווי "קדושים תהיו". אולם, כל זה נעשה כאשר עושים את המצוות לשם שמים, בכוונה הראויה, עם הדקדוקים בהלכה, רק אז מתעלה ומתקדש האדם.

בין הציווי הראשון בפרשה: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", לבין הציווי האחרון: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים", ישנן מצוות רבות ושונות. מפרשי התורה אומרים שבמצוות אלו רמוזים כל עשרת הדיברות: "אנכי ה' אלהיך" - "אני ה' אלהיכם". "לא יהיה לך" - "ואלהי מסכה". "לא תשא" - "ולא תשבעו בשמי" - "זכור את יום השבת" - "את שבתותי תשמרו". "כבד את אביך ואת אמך" - "איש אמו ואביו תיראו". "לא תרצח" - "לא תעמוד על דם רעך". "לא תנאף" - "ואיש אשר ינאף". "לא תגנוב" - "לא תגנבו". "לא תענה" - "לא תלך רכיל". "לא תחמוד" - "ואהבת לרעך כמוך".

לפי מה שכתבנו בפרשת יתרו, שבעשרת הדיברות כלולות כל תרי"ג מצוות התורה, אפשר להסביר שהתורה כתבה אותם שוב כאן, בין שני הציוויים של "קדושים תהיו", כדי לרמז שאת הקדושה הנדרשת אפשר להשיג ע"י קיום מצוות התורה הקדושה.

האדם מורכב מגוף ונשמה, הגוף מושך לכיוון התאוות והחומריות, ואילו הנשמה מושכת אחר תורה ומצוות, והבחירה ביד האדם - האם להימשך אחר תאוות הגוף או אחר רצון הנשמה. אם האדם יעסוק בתורה ובמצוות ויפרוש מענייני העולם הזה, יזכה לקדושה.


הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא:
   
מטרת התוכחה היא להוציא את החוטא מדרכו הרע, ולהביאו לדרך טובה וישרה, ויש למצוא את הדרך הטובה ביותר להשיג מטרה זו. אם יוכיח את חברו בשצף קצף, מתוך כעס ורוגז, זה עלול להשפיע בצורה הפוכה, שהחוטא יתרחק ויחטא אפילו יותר.

שלמה המלך, החכם מכל אדם, אמר: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ". המדרש שמואל פירש שמדובר כאן על צורת התוכחה: אל תוכח לץ, כאשר אתה מוכיח אותו, אל תאמר לו שהוא לץ וחוטא, פן ישנאך. הוכח ותאמר לו שהוא חכם וישר, ולא מתאים לו לעשות כך, ואז יאהבך, וזה יועיל להחזירו למוטב.
   
דבר זה רמוז גם בפסוק שלנו: "הוכח תוכיח את עמיתך", תאמר לו אתה כמוני, "ולא תשא עליו חטא", אל תקרא לו חוטא, כי אז באמת עלול לחטוא יותר.

עפ"י 'ילקוט אליעזר'


 


















[1] ויקרא רבה כד, ט
[2] תרגום: מי שנושף אוויר, זה מתוכו ומעצמותו.
[3] ספר הקנה
[4] הלכות דעות ג, א
[5] תענית יא.
[6] שמות כח, ג
[7] ספרא קדושים פרשה א
[8] ספר המצוות, שורש ד'

אין תגובות:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ
לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳