פרשת תולדות - הרב שלמה אבינר

שיעורי שלמה
מדברי ראש ישיבת עטרת ירושלים
הרב שלמה אבינר שליט"א


וידאו בלוג: www.maale.org.il ***** שיעורי הרב: http://shlomo-aviner.net ***** 

לזכרו של
הרב נחמיה לביא זצ"ל
ר"מ בישיבתנו
דברי הרב מספרו 'נפגשים בפרשה'
ספר שנערך על ידי הרב נחמיה

פרשת תולדות

א. "ויאהב יצחק את עשֵו" – למה?
במרכז הפרשה נמצאות ברכות יצחק לבניו. יצחק מעדיף את עשיו, ורבקה אוהבת את יעקב. זה מתמיה מאוד – הרי התורה אומרת לנו שעשיו הוא "איש יודע ציד, איש שדה", ויעקב הוא "איש תם יושב אהלים" (בראשית כה כז). אז יצחק אבינו התמים, ה"עולה התמימה" (רש"י שם כה כו), מעדיף דווקא את עשיו איש הציד?
מרן הרב קוק בספרו 'מדבר שוּר' (דרוש כט, לפרשת תולדות, עמ' רסז-רסח. ע"פ מורה נבוכים ג נא "הערה") אומר, שהאבות ידעו שהם לא אנשים פרטיים, אלא בעיקר אבות האומה, ולפי ידיעה זאת ניהלו את כל מעשיהם. אילו היה יצחק אבינו אדם פרטי, וודאי היה צריך להעדיף את יעקב, אבל הוא ראש של אומה. לאומה יש אויבים, ויש להילחם בהם שלא יבלעו אותה. אם-כן, יצחק אבינו ראה שיעקב הוא אדם עדין, "אברך משי", ואילו עשיו הוא איש ציד, איש קשה ותקיף, שיוכל להילחם ולעמוד מול האויבים.
לפי זה בוחרים המשך לאבות? זה העיקר, ההתמודדות נגד האויבים?
אם לא יודעים להילחם, שיחתנו יכולה להסתיים ברגע זה...  בלי צה"ל שסוגר את הגבול שלנו, אי-אפשר להתקיים. בגבול הצפון זה עניין של רבע שעה בלבד. "אם ייפתח אחד מהם או ייסתם אחד מהם, אי-אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת". לכן, אומה חייבת שיהיו לה אנשים חזקים שיידעו להילחם. הבעיה היא שעשיו הוא רשע, אבל אין להתייאש. בסוף, בעזרת ד', יחזור בתשובה ויהיה עדין נפש, צדיק וטוב. לכן "ויאהב יצחק את עֵשו" (בראשית כה כח), קירב אותו ואהב אותו, בתקווה שלבסוף יחזור בתשובה. שמא תאמר: וכי לא מוטב להעדיף את יעקב אבינו, בתקווה שיהפוך גם לאיש חיִל חזק? כנראה אין זה כה פשוט.

ב. "ורבקה אוהבת את יעקב" – שיִלבש מבחוץ גבורתו של עשיו
אולי זה מה שרבקה חשבה?
רבקה חשבה שיעקב אבינו ילבש בגדי עשיו. כלומר, יהיה כמו עשיו. רק את בגדיו הוא ילבש. ואכן, אנחנו עם-ישראל לוחמים בעוז בעד ארצנו, אבל עם-זאת אנו אנשים עדינים ואוהבי שלום.
הבחירה לא הייתה בעשיו מצד עצמו, אלא כמייצג גבורה לאומה?
נכון, וזה מה שאמר יעקב ליצחק אבינו: "אני עֵשו בכורך" (בראשית כז יט). כל הזמן הטפת לי מוסר ואמרת שאמנם יפה מאוד ללמוד תורה יומם ולילה, אבל צריך גם צבא ולדעת להילחם. ראה, אבא! הנה אני עשיו. אמנם לא בעומק הנפש, ורק בגדַי הם בגדי עשיו. אמרה פעם ראש-הממשלה גולדה מאיר: "לא נסלח לערבים על שהפכו את בנינו לרוצחים", אבל היא לא צדקה בזה. איננו רעים! החייל הישראלי הוא לוחם קשוח, אבל בפנים יש לו לב טוב (ע' בהרחבה במפגש לפרשת ויצא סע' ה, "גם כי אלך בגיא צלמוות – לא אירא שאהיה רע", ובמפגש לפרשת כי תצא סע ג', "מלחמה ומוסריות, בעמים ובישראל"). אם-כן, אין ברירה! חייבים להילחם. זה מה שסברה רבקה אמנו, ובינתיים "הלכה כמותה".

ג. בין יצחק לרבקה
אבל כל המהלך שעשתה רבקה קשה מאוד להבנה. במקום לומר ליצחק: "בעלי היקר, אני חושבת אחרת ממך. הבה נדבר על העניין", היא מערבת את בנם יעקב (שגם זה נראה לא-חינוכי בקריאה פשוטה), ובעצם הם משתפים פעולה ו"מסדרים" את יצחק. למה לא לדבר?
אני בטוח שדיברו יחד. רבקה אמרה מה שהיא חושבת ויצחק אמר מה שהוא חושב, ולא הסכימו ביניהם. קורה שיש חילוקי דעות.
היה ביניהם שיח שלא כתוב בפרשה?
לא חייבים לכתוב תמיד את הכל. יצחק אבינו חשב כך ורבקה אמנו חשבה אחרת. ולמה באמת לא קיבלה רבקה את דעתו? כי הלכה לדרוש את ד', ואמר לה הנביא: "שני גויים בבטנך, ושני לאומים ממעייך ייפרדו, ולאום מלאום יֶאֱמָץ ורב יעבוד צעיר" (בראשית כה כג).
זאת אומרת שפעולתה הייתה פרי אותה נבואה שנאמרה לה בזמן ההיריון?
כן. אלא אתה מציע שתגיד ליצחק אבינו ששאלה נביא? הרי זה כאילו אישה תגיד לבעלה: "אמנם אתה רב גדול ופוסק גדול, אך לי יש רב ופוסק אחר, ואותו אני שואלת". ככה לא מתנהגים. ובמיוחד רבקה, שהתבטלה לגמרי בחרדת קודש בפני יצחק אבינו, בעלה הקדוש והנורא, מהרגע הראשון. ביחס לכתוב "וַתֵרא את יצחק ותיפול מעל הגמל" (בראשית כד סד), מסביר הנצי"ב שהיא כל-כך התפעלה מגדלותו, עד שלא העיזה לדבר נגדו. אבל יחד עם זה שלא העיזה לדבר נגדו ולהתווכח אִתו, הייתה רבקה נחושה בהכרתה וחשבה שעליה ללכת בדרך אחרת, על-פי מה שנצטוותה כאשר הלכה לדרוש את האלוהים. ועובדה היא, כי בסופו-של-דבר לא נזף בה יצחק: "מה זה צריך להיות?! איזו 'דייסה' בישלת לי?!", אלא קיבל את דבריה.

ד. בענייני הבית והמציאות האישה צודקת
אבל מצד יעקב, אבא אומר כך ואימא עושה אחרת. מה צריך לעשות במצב מסובך שכזה?
אמרה לו רבקה אמנו: "עלי קללתך בני" (בראשית כז יג). כלומר, אם יקלל אותך – זה עלי. אני לוקחת אחריות. הלכתי לדרוש את האלוהים, ועֲשֶׂה מה שאני אומרת לך. ויכוח דומה לזה היה גם בין שרה אמנו לאברהם אבינו בנוגע להגר וישמעאל. שרה אמרה "גרש האָמָה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האָמָה הזאת עם בני עם יצחק" (בראשית כא י), ובעיני אברהם היה הדבר רע מאוד. אמר ד' לאברהם: "כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה" (שם כא יב). גם פה, רבקה קבעה ולא יצחק. אף יעקב אבינו רצה להתחתן עם רחל, אך בסוף אמרה לו לאה: יכול להיות שכך אתה חושב, אבל אני חושבת אחרת, ואתה תתחתן אִתי.
האימהות צודקות יותר?
בבית כן. בענייני בית, האישה היא הקובעת. מה שקורה בבית – אשתי מחליטה, אבל לגבי השאלה מי יהיה ראש-הממשלה – בזה אני מביע את הדעה...
לטווח ארוך וודאי יצחק צדק, כמו שאומר מרן הרב קוק באיגרת אחת, על-פי הגר"א, כי באחרית הימים עשיו יחזור בתשובה (אגרות הראי"ה א עמ' קמב, ע' שם). אלה הם חשבונות ארוכים, מוחלטים, לעתיד לבוא. חז"ל אומרים שב"מילי דעלמא", בענייני העולם, האיש קובע, וב"מילי דביתא", בענייני הבית, האישה קובעת (בבא-מציעא נט א). כלומר, במובן העקרוני המוחלט, יצחק אבינו צודק, אבל רבקה, כמו שרה או לאה, היא בעלת-הבית, ומנהלת את העניינים מתוך מבט מציאותי קרוב. לטווח הארוך הוא הצודק, ולטווח הקצר היא הצודקת (ע' שיחות הרב צבי יהודה בראשית עמ' 220, 232, בשם ספר "תורת יחיאל" לרבי עקיבא יוסף שלזינגר).

ה. הבכורה הרוחנית והברכות הארציות שתיהן ליעקב
האם חיזורו של יעקב אחרי הברכות נבע מזה שיש כוח לברכות שיצחק מעניק? ואולי צריך להקדים ולשאול, למה היה כל-כך חשוב ליעקב לחזר אחרי הבכורה? מה המשמעות הגדולה של העסקה שעשה עם עשיו?
מובנה של הבכורה הוא התפקיד הרוחני, וחשוב מאוד לדעת האם הבכורה לנו או להם.
אנחנו רואים בחומש בראשית שבדרך-כלל לאו דווקא הבכור הוא הנבחר. הרי הבכורה היא דבר ביולוגי, ולא משהו בחירי שתלוי במעשים. אם-כן, למה יעקב עושה את העסקה הזאת עם עשיו?
יש בכוריות ביולוגית, ויש בכוריות רוחנית, שעניינה אחריות ורצינות. עשיו היה הבכור הביולוגי, אבל מבחינת האמת יעקב אבינו הוא הבכור. חז"ל גם אומרים שבעת הלידה ניסה יעקב לעכב את עשיו שלא ייצא ראשון (רש"י בראשית כה כו). שני תפקידים ישנם. יש תפקיד רוחני, שהוא חשוב וקדוש, ויש תפקיד ארצי, שגם הוא חשוב וקדוש. באופן טבעי הבכור מקבל את התפקיד הרוחני, והבא אחריו מקבל את התפקיד הארצי, ושניהם קדושים. אבל עשיו אמר "הנה אנוכי הולך למות, ולמה זה לי בכורה?!" (בראשית כה לב). זה לא מעניין אותי. אמר יעקב לעשיו: 'אם-כן, הבה נתחלף! אני לוקח את התפקיד הרוחני, ואתה את התפקיד הארצי'. נראה מעולה! אולם בסוף התברר על-ידי רבקה, שגם את התפקיד הארצי לא יכול עשיו למלא, כי גם התפקיד הארצי קדוש וחשוב. לא רק "ישיבת יבנה", אלא גם "קיבוץ יבנה"...
כשהייתי צעיר, אמרו לי: "פה ישיבת יבנה, ושם – קיבוץ יבנה. אנו עוסקים ברוחניות, והם – בגשמיות", אבל לא שוכנעתי בזה כלל. שני התפקידים חשובים. אז עכשיו צריך יעקב אבינו לקחת את שני התפקידים (ע' נצח-ישראל למהר"ל, אמצע פרק טו). הברכה שלקח מעשיו זוהי הברכה הגשמית, "מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש" (בראשית כז כח), ובהמשך, כשברכוֹ יצחק לפני שיצא לחרן למצוא לו אישה, קיבל יעקב את הברכה הרוחנית: "וייתן לך את ברכת אברהם" (שם כח ד). עכשיו יש ליעקב אבינו שני תפקידים, ולכן הוא מתחתן עם שתי נשים, שמשתיהן יחד נבנה בית-ישראל; האישה שמיועדת לו, רחל אמנו הצעירה, הארצית, שגם היא קדושה וטהורה, אבל מעשית יותר, ולאה הבכורה, העילאית-פנימית-רוחנית, שהייתה מיועדת תיאורטית לעשיו. ולכן גם יש לו שני סוגי ילדים; בני לאה – ילדים רוחניים, כגון שבטי לוי ויהודה, ובני רחל – ילדים מעשיים, כגון יוסף, המשביר, הכלכלן והשליט.
משום כך, התאונן עשיו: "את בכורתי לקח, והנה עתה לקח ברכתי" (שם כז לו). האם הבכורה והברכה אינן אותו הדבר? לא. הבכורה היא הצד הרוחני והברכה היא הצד הגשמי.
הברכות שיעקב מחזר אחריהן הן הברכות הגשמיות?
זו ארץ-ישראל וכל מה שכרוך בה.  אמר רבנו הרב-צבי יהודה: על מה הייתה כל המחלוקת על הברכות בין יעקב ועשיו? על טל השמים, שמני הארץ ורוב דגן ותירוש. כלומר, הצלחה בעבודה החקלאית. והוסיף בחיוך: צריך למסור רעיון זה ל"פועל המזרחי" ("צבי קודש – תולדות רבנו הרצי"ה קוק", עמ' 312).

ו. ברכות ותפילות מצדיקים בימינו
בדורנו, עניין הברכות נפוץ מאוד, וישנה פופולאריות רבה במיוחד לברכות של רבנים. אפשר ללמוד מהפרשה שלנו לראות חשיבות מיוחדת בחיזור אחרי ברכות, או שזהו סיפור המיוחד להמשכיות השושלת של אברהם יצחק ויעקב, ואי-אפשר ללמוד ממנו דבר לימינו?
בדרכי מהישיבה הביתה, אני עובר ברחבת הכותל-המערבי. זה מסלול מכשולים ומוקשים...  - "תן לי ברכה",  - "תן לי ברכה",  - "חֲתוך את שערותיו של בני".
סבא שלי ז"ל סיפר על רבי אחד שבאו אליו בני זוג:  - "רבי! רבי!".  - "וואס?" (מה)  - "אין לנו פרנסה, הרב יברך אותנו!".  - "אין בעיה, תמורת מאה רובל אברך אתכם".  - "מאה רובל?! כל כך הרבה?!".  - "גם פרנסה זה הרבה".  - "אולי רק חמישים רובל?".  - "פה זה לא שוק, לא מתווכחים. או מאה רובל או שום דבר". בצר להם, אמרה האישה לבעלה: "אם-כן, אולי נתפלל בעצמנו?...".  אמר הרבי: "או! לזה חיכיתי"...
סבי היה ממשפחה חסידית, אבל לא כל-כך החזיק מהנהייה אחרי ברכות של צדיקים. הוא סיפר לי עוד סיפור:  אדם בא אל הרבי וצעק: "רבי! רבי! גנבו הלילה את רכושי!". אמר הרבי לשַמָשו: "אמור ליהודי איפה הייתי הלילה". אמר השמש ליהודי: "ראיתי כי הלילה היה הרבי במיטתו". אמר הרבי לאותו אדם: "רואה אתה? אם-כן לא אני הוא הגנב"...
חז"ל אומרים שאדם צריך להתפלל על תלמיד-חכם חולה עד-כדי-כך שייעשה חולה מרוב התאמצותו בתפילה (ברכות יב ב). תפילה שכזאת פועלת. אפשר לומר למישהו סתם: "ד' יברך אותך", אבל לא להפוך את התפילה, שהיא מסירות-נפש ועבודת ד', ל'פטנט'. לא זה הוא ערכה של תפילה. כתוב בגמרא שאם לאדם יש חולה בתוך ביתו – ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים (בבא-בתרא קטז א), והרמ"א מביא זאת בשולחן-ערוך (יורה-דעה שלה י). אבל, כמובן, מדובר כאשר אותו חכם מתפלל מכל הלב, במסירות, ולא סתם מפטיר אמירות בעלמא. אחרת, זו אינה תפילה.
אז כל העניין של חיזור אחרי ברכות יצא קצת מפרופורציה בדורנו?
אני אומר לאנשים: בקשו מבני-משפחתכם ומחבריכם שיתפללו עליכם, כי כאשר יש קירבה ושייכות, אז התפילה מכל הלב. אמנם תלמיד חכם, חז"ל אומרים שהוא קרוב של כולם, אוהב את כולם (מועד-קטן כה א).
כשסיפרו לרב קוק על הפוגרום שהיה בחברון, התעלף ("לשמע הפרטים, על מספר ההרוגים והפצועים, התעלף הרב ונפל ארצה. כאשר השיבו רוחו אליו, פרץ בבכי מר, קרע קריעה', ישב על הארץ וברך 'דיין האמת'. באותם רגעים ראיתי עד היכן מגיעה אהבת ישראל. הרב קיבל את שמע האסון כאב השומע ששיכל את בניו, כאח המקבל הלם על מות אחיו ואחיותיו". מתוך תיאורו של הרב אריה לוין, מובא ב"ליקוטי הראי"ה" א עמ' 49).  אמר על כך ראש ישיבת חברון, הרב משה מרדכי אפשטיין: "הוא אוהב את אלה שנרצחו יותר ממני, למרות שאיננו מכיר אותם".
אבל אני ואתה איננו מרן הרב קוק. מי שמבקש ממני להתפלל עליו, אני נענה לו. כל יום אני מברך אנשים ומתפלל עליהם, אך אי-אפשר להשוות זאת לסיפור על מרן הרב קוק. ובכלל, כשמדובר בברכה צריך שהיא תהיה תואמת למתברך. הברכה שניתנה ליעקב אבינו מתאימה לו, כי ביכולתו למלא את התפקיד המונח בה. אמנם "תפילה ותשובה וצדקה" זה תמיד טוב.

ז. עשיו שונא ליעקב
בסוף הפרשה יצחק מקבל מה שרבקה עשתה, ויעקב יצא שלם מכל העניין. ובכל זאת, עליו לברוח ולהתגונן מפני עשיו אחיו, ומכאן והלאה הוא נכנס לסדרה של התמודדויות עם תרמיות ועם העולם האכזר שבחוץ. יש הרוצים לומר שכל ההמשך המסובך של יעקב נגרר כתוצאה מהתחפשותו מול יצחק אביו.
באמת הבכורה היא שלו. והיא שלו בגלל שהוא רציני. עשיו אומר "למה זה לי בכורה?!" (בראשית כה לב), ומפרש רש"י: 'למה לי עבודת הקרבנות וכל המצוות והאזהרות התלויות בה?!'. אם-כן, באמת שייכת הבכורה ליעקב, ואם הבכורה שלו – גם הברכות שלו. אך מה שאנו נרדפים על-ידי אומות-העולם, זהו עניין אחר, ולא מהיום. הרי זו רדיפה היסטורית בת אלפיים שנה, בהן טוענים הנוצרים הקתולים כי הם "עם-ישראל האמיתי" (verus israel). הם אומרים שהם אנחנו, ובשם זה רודפים אותנו. אם-כן, הרדיפה אותנו והשנאה כלפינו אינן רק מה שקרה אז, על-ידי עשיו, אלא הן נמשכות לאורך הדורות.

ח. הבכורה והכהונה בימינו ולעתיד לבוא
בתור בכור, מעסיק אותי עניין הבכורה.
גם אני בכור.
אמנם הרב גם כהן, אבל כשמסתכלים היום על עניין הבכורה הוא נראה חסר משמעות, מבלי שנשאר לבכורים משהו מהסיפור בו אנו עסוקים. הרי אחר-כך, בבית-המקדש, הלווים החליפו את הבכורות בעבודה.
גם בימינו יש משמעות הלכתית לבכורה, בפדיון הבן ובהלכות ירושה. אבל יש גם דרוש: כל אותיותיו של הבכור הן השניות – ב' זה שתיים, כ' זה עשרים, השני לעשרות, ור' זה מאתיים, השני למאות. אבל הרי הבכור הוא הראשון, אם-כן היו צריכות אותיותיו להיות הראשונות – א', י', ק'!  אלא, הבכור הוא אכן השני, כי הראשון זהו ריבונו-של-עולם. ומי שיודע שריבונו-של-עולם הוא הראשון והאדם שני לו, הוא זה שיש לו תכונה של בכור.
אבל בימינו יש פדיון בכורות למרות שהכוהנים לא עובדים בבית-המקדש. אם-כן, מה המשמעות הרוחנית של הפדיון?
אכן, גם הכהונה נפלה. איזה מין כוהנים יש לנו היום? הרי הם צריכים להיות כמו שמתאר הנביא מלאכי: "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ד' צבאות הוא" (מלאכי ב ז. וע' רש"י ורד"ק שם). אבל איננו מתייאשים, ומשום-כך אנו שומרים הלכות כהונה, זכר לכהונה שבסוף תחזור. הרבה סבלנו מהכהונה במצבה הנפול (ע' במפגש לפרשת תצוה סע' ג, "הולמים או מרמים"), אבל, עם-ישראל יחזור, מלכות ישראל תחזור, והכהונה תחזור (ע' ספר אורות עמ' נה-ס, ובמפגש לפרשת תרומה סע' יב, "הכהן איש הדעת") .
והבכורים לא יחזרו? הם פספסו?
"אור-החיים" הקדוש (במדבר ג מה) מביא את דברי חז"ל שעתידה העבודה שתחזור לבכורות (ילקוט שמעוני שמות שסד), אבל הוא לא מפרט ולא מסביר.
הבכורים "ירדו מהבמה" מאז חטא העגל (רש"י במדבר ג יב)?
המשנה במסכת בבא-בתרא (קמ ב) אומרת: "האומר 'אם תלד אשתי זכר, ייטול (-הנולד) מנה' (-מאה זוז), ילדה זכר – ייטול מנה. 'אם נקבה, מאתיים', ילדה נקבה – נוטלת מאתיים". שואלת על כך הגמרא (קמא א): האם הוא מעדיף בת על פני בן? ועונה: מדובר בלידה ראשונה, לכן הוא מעדיף שתיוולד בכורה ולא בכור. למה? הגמרא מביאה לכך שני פירושים:  א. היא עוזרת לאימה בגידול האחים. היא "אימא רזרבית".  ב. כך אין קנאה ומתח בין הבנים. היא "מורידה את האף" לבכור (ע' מהרש"א שם). אם-כן, אתה רואה שבת בכורה זה טוב.

אין תגובות:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ
לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳