נשים ביציאת מצרים ובקיום מצוות

הרב יהושע פפר
מקומן של נשים בסדר גאולת מצרים מודגשת – כפי שנראה להלן – הן במקרה והן בהוספות המדרשיות. חרף דגש ברור זה, כאשר משה ואהרן באים בפני פרעה ודורשים את חירות העם כדי לעבוד את ה’, מטיח בהם המלך המצרי: “לא כן! לכו נא הגברים ועבדו את ה’, כי אותה אתם מבקשים” (שמות י, יא).
באמרה זו, המפקיעה את הנשים הן מן הגאולה והן מחופש הפולחן שניתן לגברים, מעלה פרעה את השאלה של מקומן של נשים בגאולה מחד, ובעבודת ה’ מאידך.
במאמר הנוכחי נדון במעמדן של נשים בהלכה, ובפרט בעניין קיום מצוות, המהווה כמובן חלק מהותי של עבוד ה’ (בפרט בזמנינו, כאשר חסרה לנו עבודת בית המקדש). מאיזו מצוות נשים פטורות? למה ניתן פטור זה לנשים? איך הנושא קשור למצוות ליל הסדר? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
חלקן של נשים בגאולת מצרים
מראשית ועד אחרית, אנו מוצאים שנשים נוטלות חלק מרכזי בסיפורו של יציאת מצרים.
הראשונים שהעיזו להפר את צו מלך מצרים, ולהימנע מקיום גזירתו המרושעת “אם בן הוא – והמתן אתו” (שמות א, טז), היו המיילדות שפרה ופועה. המיילדות עמדו במבחן המוסרי תוך סיכון חייהן: “ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים, ותחיינה את הילדים”.
בהמשך הפרשה, התורה מתעדת את חידוש ברית הנישואין בין עמרם ויוכבד, הורי משה רבנו: “וילך איש מבית לוי, ויקח את בת לוי” (שמות ב, א). לפי דברי חז”ל, עמרם ויוכבד נפרדו זה מזו בשל גזירת פרעה להמית כל ילד זכר, אך חזרו להינשא לעצת בתם מרים: “פרוש היה ממנה מפני גזרת פרעה, וחזר ולקחה. וזהו ‘וילך’, שהלך בעצת בתו, שאמרה לו: גזרתך קשה משל פרעה! פרעה גזר על הזכרים, ואתה גם על הנקבות” (סוטה יב, א).
לאחר זמן קצר נולד מי שעתיד להיות ‘אדון הנביאים’, משה רבנו. לאחר שילדה בן, מצפינה יוכבד את בנה שלושה חודשים תמימים כדי למנוע את מיתתו. לימים, הכינה לו מקלט בדמות תיבה מצופה בחמר ובזפת, ושמה את התיבה על-פני הנהר. גם כאן, דווקא מרים אחותו (ולא אהרן אחיו הגדול) עומדת על שפת היאור, ועיניה פקוחה לראות מה ייעשה לו. חז”ל מבארים שביקשה מרים לדעת מה יעלה בדבר נבואתה – שניבאה בשעת לידתו שעתיד להושיע את ישראל.
הדמות המופיעה להושיע את משה מן המים היא שוב אשה, הפעם מהצד המצרי – בת פרעה – המושכת אותו מן המים, ומגדלת אותו בביתה. זאת אינה הפעם האחרונה שמשה רבנו יינצל על-ידי אשה. גם בדרכו ממדין לישראל לקיים את דבר ה’, כאשר עמד עליו מלאך וביקש להמיתו, ניצל משה רק על-ידי מהירות ידיה של ציפורה אשתו, שמלה את בנם והסירה את הסכנה מעל ראש בעלה.
בזכות נשים צדקניות
לפי מסורת חז”ל, שקיבלה ביטוי מרומז גם בהגדה של פסח, נטלו הנשים חלק מרכזי בקיום החיים היהודיים גם בשעבוד מצרים הנורא, שהביא עמו ייאוש וחידלון. הגמרא (סוטה יא, ב) מספקת תיאור חי ומרגש של תפקידן החיוני בתקופה קשה זו:
“דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שיוצאות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמין להן דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדרות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותם, וסכות אותם, ומאכילות אותם, ומשקות אותם, ונזקקות להם בין שפתיים [במקום מוצנע], ובאות לבתיהן. וכיוון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר: “תחת התפוח עוררתיך, שמה חִבלתך אמך, שמה חבלה ילדתך” (שיר השירים ח, ה). והקדוש ברוך הוא שולח מלאך משמי מרום, ומנקה את ילדיהן, ומשפר אותם כחיה זו שמשפרת את הולד. ומלקט להם שני עיגולים, אחד של דבש ואחד של שמן, שנאמר: “ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור” (דברים לב, יג)”.
למרות שמנהיגי העבריים היו גברים – משה ואהרן – ברור אפוא, מתוך המקרא ומתוך מסורת חכמים, שלנשים היה חלק חשוב בתהליך הגאולה.
נשים במצוות ליל הסדר
על רקע תיאורים אלה, בולט כאמור ציוויו של פרעה (שמות י, יא): לכו נא הגברים ועבדו את ה’, כי אותה אתם מבקשים!” לפי גישתו של פרעה, חופש הגאולה, חופש הפולחן, ובפרט עבודת ה’, שמורים אך לגברים – למעט נשים, צעירים, וזקנים.
תגובת משה רבנו הייתה ברורה: “בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו נלך כי חג ה’ לנו” (שמות י, ט). הרב שמשון רפאל הירש מפרש:
“‘בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו’ – אין לנו בפני ה’ לא באי כוח, לא כוהנים ולא נציגים. אם אנו נצטווינו ללכת, כולל הדבר את כולנו, מצעיר עוללנו בעריסתו ועד אחרון רחלינו במקננו… ה’ קורא לנו להיאסף מסביבו, ואין קריאה זו אלא רצונו לראותנו מסביבו, על כל חלקינו ועם כל קנייננו”.
בשל חלקן המיוחד בגאולת מצרים, אנו מוצאים שלמרות שנשים פטורות ממצוות-עשה שהזמן גרמן (עיין להלן), חייבות נשים במצוות הקשורות לליד הסדר, מפני ש”אף הן היו באותו הנס” (פסחים קח, א; מפרשים מבארים שהכוונה למצוות דרבנן של ליל הסדר, שכן לעניין מצוות התורה אין צורך בריבוי זה). רש”י מבאר שהנס נעשה על-ידי נשים, ומטעם זה נשים כלולות במצוות הקשורות אליו (אולם, עי’ ברש”י במגילה דף ד, א, שם כתב בעניין פורים שהכוונה היא שנשים היו כלולות בגזירה, ואף הן היו בנס ההצלה; כביאור זה כתבו התוספות בכמה מקומות).
נשים בקיום מצוות
פטור הנשים ממצוות אלו מוזכר פעמים רבות בתלמוד. מקור הכלל הוא במשנה במסכת קידושין (כט, א): “וכל מצוות עשה שהזמן גרמה, אנשים חייבין ונשים פטורות”‏. בגמרא על המשנה נלמד הכלל בבנין אב ממצוות הנחת תפילין, שבעצמה נלמדת בהיקש ממצוות תלמוד תורה הכתובה לפניה.
יש לציין שמבין תרי”ג מצוות מדובר במצוות מעטות, אך עם זאת מרכזיות, כגון ציצית, הנחת תפילין, קריאת שמע, שמיעת שופר בראש השנה, ישיבה בסוכה ונטילת לולב בסוכות, ספירת העומר וברית מילה.
המפרשים הציעו כמה טעמים לפטור זה. לדעת ה’אבודרהם’ (תיקון התפילות וענייניהם, השער השלישי) סיבת הפטור היא בשל יחסה של האשה אל בעלה, ומשום ‘שלום הבית’: “לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו, ואם הייתה מחויבת במצוות עשה שהזמן גרמא אפשר שבשעת עשיית המצווה יצווה אותה הבעל לעשות מצוותו. ואם תעשה מצוות הבורא – אוי לה מבעלה. ואם תעשה מצוותו ותניח מצוות הבורא – אוי לה מיוצרה. לפיכך פטרה הבורא ממצוותיו כדי להיות שלום עם בעלה”.
מנגד, הרב שמשון רפאל הירש (פירוש על התורה, ויקרא כג, מג) מציע פירוש אחר לגמרי, ורואה את הפטור כסימן למעלת הנשים:
“פטור הנשים משאר מצוות עשה שהזמן גרמן איננו יכול להיות תלוי בפחיתותן; כאילו התורה סבורה, שאין הן ראויות לקיים אותן מצוות. אלא נראה לנו לומר כך: התורה לא חייבה את הנשים במצוות אלה, מפני שאין הן זקוקות להן. שהרי זה כל עצמן של מצוות עשה שהזמן גרמן: הן מבטאות אמיתות, מחשבות, עקרונות והחלטות על ידי מעשים סמליים; והן מחדשות ערכים אלה מפרק לפרק, למען נשיב אותם אל ליבנו ונגשים אותם במעשינו, והתורה מניחה שיש לאשה דביקות יתירה ונאמנות של התלהבות לייעודה; והנסיונות המזומנים לה בתחום ייעודה – סכנה מועטת נשקפת לה מהם; משום כך לא היה צורך להטיל עליה את כל המצוות, המוטלות אל האיש; כי האיש טעון זירוז חוזר ונשנה לנאמנות בקיום ייעודו; ויש צורך לחזור ולהזהיר אותו מפני כל רפיון במילוי תפקיד”.
לפי שתי הדרכים, ובפרט זו של הרב הירש, ניתן לזהות גישה ‘מהותנית’ לביאור הפטור של נשים ממצוות אלו. אולם, יש מפרשים שהבינו את העניין בפנים אחרות.
דין נשים בהסבה בליל הסדר
הגמרא בפסחים (קח, א) קובעת: “אשה אצל בעלה – לא בעיא הסיבה, ואם אשה חשובה היא – צריכה הסיבה” (יש לציין כי המילים “אצל בעלה” אינן מופיעות בגרסת הגמרא שהייתה בפני הראשונים, וייתכן שהן הוספה מאוחרת).
לדעת הרשב”ם, אשה אינה מסבה מפני שהיא כפופה לבעלה. מנגד, ה’שאילתות’ (כפי שהובא ברא”ש, שם) נימק שאין לה להסב מפני שאין זה דרכן של נשים. ההשלכה הברורה ממחלוקת זו, כפי שמעלה הרא”ש, נוגעת לאשה פנויה או אלמנה: אם הפטור מהסבה קשור בכפיפות לבעל, הרי שתהיה חייבת, ואילו אם אין זו דרכם של נשים, הרי שגם היא פטורה.
אולם, לכל הדעות אשה חשובה צריכה להסב. לדעת הרשב”ם הסיבה לכך היא מפני שאשה חשובה מרגישה חירות ולא שעבוד לבעלה, ואילו לדעת השאילתות אשה חשובה דרכה להסב.
המאירי (שם) הלך בדרכו של הרשב”ם, והוסיף בה דברים: “אשה אינה צריכה הסבה, שאין חירות לאשה אצל בעלה. ואם אשה חשובה היא – צריכה הסבה, שאין שפחות באישות שלה. ואחר שכן, כל שלא במקום בעלה מיהא ייראה שצריכה הסבה“.
פירוש רבנו מנוח בהסבה ובמצוות
רבנו מנוח (הלכות חמץ ומצה ז, ח) הרחיב את הדיבור בעניין זה. מתחילה היא מבאר את עניין “אשה חשובה” כמי “שאין לה בעל והיא גברת הבית”. אפשרות אחרת היא שמדובר באשה חשובה “בפרי ידיה, אשה יראת השם בת גדולי הדור כוללת שבחי אשת חיל”. לפי זה, גם אם יש לאשה בעל, צריכה היא הסבה.
לבסוף, כותב רבנו מנוח פירוש אחר, בו הוא מזכיר אף את הפטור ממצוות עשה שהזמן גרמן: “אי נמי יש לפרש אינה צריכה הסיבה לפי שהיא טרודה בתיקון המאכל והכנתו פטרוה מהסבה, כמו שפטרוה ממצוות עשה שהזמן גרמא. אבל אישה חשובה, שיש לה עבדים ושפחות הטורחים בענייני המאכל והיא יושבת בקתדרה – צריכה הסיבה”.
לפי פירושו האחרון, הפטור לאישה קשור בעובדה שהיא עסוקה בהכנת המאכלים. לאור זה, “אישה חשובה” היא אישה שאינה צריכה לעסוק בהכנת המאכלים והגשתם, ומשרתיה עושים זאת במקומה. לאור הפירוש החדש של רבנו מנוח, פשיטא שאישה כזו חייבת בהסבה.
לאור דבריו, נמצא שהחילוק בין איש לבין אשה בנוגע למצוות עשה שהזמן גרמן הוא טכני במהותו: כיון שאשה עסוקה בעניין הבית והילדים, הרי שטרודה היא בעסקיה ואינה יכולה להשתעבד למצוות עשה שהזמן גרמן.
כך אכן נקט בשו”ת משפטי עוזיאל (ח”ד, סימן ה): “ולי נראה שטעם פיטורן הוא משום שלפי טבען ומהות תפקידן בחיים הן משועבדות לזמן במשק הבית וגדול הילדים וטפולן, ולא הזמן נתן לרשותן; ואפשר להעמיס זה בדברי התוס’ רי”ד ואבודרהם. ולפי טעמים אלה מסתבר שהנשים הן בכלל בית ישראל בעיקר כל המצוות, אלא שפטרה אותם התורה מדין עוסק וטרוד בטרדה של מצוה”.
שוב ראיתי שכן נקט הרב משה פיינשטיין זצ”ל (שו”ת אגרות משה, או”ח ח”ד, סימן מט): “כי סתם נשים בעולם אינם עשירות ועליהן מוטל גידול הילדים והילדות, שהיא מלאכה היותר חשובה להשי”ת ולהתורה, וכן ברא השי”ת בטבע כל מין ומין דמבע”ח שהנקבות יגדלו את הולדות, ואף את מין האדם לא הוציא מן הכלל בזה שגם טבע הנשים מסוגל יותר לגידול הילדים, שמצד זה הקל עליהן שלא לחייבן בלמוד התורה, ובמצוות עשה שהזמן גרמה … אין זה בשביל שנשים פחותות במדרגת הקדושה מאנשים דלעניין הקדושה שוות לאנשים … חיוב הכבוד על האיש לאשתו ועל האשה לבעלה בלא שום חלוק, והרבה מהנשים שהיו נביאות ויש להן כל דיני נביא שבאנשים, ובהרבה דברים נשתבחו בין בקראי בין בדברי חז”ל עוד יותר מלאנשים”.
“נשים חשובות” של היום
ה’מרדכי’ (תוספת מערבי פסחים) הביא חידוש מעשי גדול בהקשר להלכת הסבה בליל הסדר: “ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה. פירשו בתוספות דכולהו נשים דידן חשובות נינהו, וצריכות הסיבה”. לפי דעת ה’מרדכי’ (בשם התוספות) כל הנשים שלנו (בזמן הזה) חשובות הן, וחייבות בהסבה (עניין זה אינו מתיישב היטב עם ביאורו של רבנו מנוח).
ב’שולחן ערוך’ (או”ח תעב, ד) לא הביא חידוש זה, אלא פסק את ההלכה כפשוטה: “אשה אינה צריכה הסיבה, אלא אם כן היא חשובה”. אולם, הרמ”א הוסיף את דברי ה’מרדכי’, והוסיף לה חידוש נוסף: “הגה: וכל הנשים שלנו מיקרי חשובות; אך לא נהגו להסב, כי סמכו על דברי ראבי”ה דכתב דבזמן הזה אין להסב”.
הרעיון לפיו נשים בזמנינו נחשבות ל”חשובות” מורה על שינוי מסוים במעמדן של נשים כלפי בעליהן – לפחות במדינות אשכנז, שם נאמר החידוש להלכה. במקום להיות משועבדות לבעליהן, ככל הנראה זכו הנשים, כבר באותם הימים, למידה של עצמאות, באופן שיש להחשיב את כולן ל”חשובות”.
עם זאת, ברור שאין להרחיב חידוש זה אף בנוגע למצוות עשה שהזמן גרמן. בנוגע למצוות אלו הפטור הקבוע במשנה במקומו עומד, ואין אנו אומרים ששינוי במעמדן של נשים ישנה את מעמדן בהקשר למצוות. עם זאת, בוודאי שמותר לנשים לקיים כל מצווה, ומעניין שדווקא באשכנז נהגו נשים רבות לקיים מצוות עשה שהזמן גמרן.
ואמנם, נחלקו הפוסקים בדין אשה המקיים מצווה ממצוות עשה אלו – האם עליה לברך תחילה את ברכת המצוות, או שלא. דעת הרמ”א (או”ח יז, ב, בשם רבנו תם, הובאו דבריו בתוספות, קידושין לא, א) היא שיש לה לברך על קיום מצוות אלו, וכך המנהג בקרב בני אשכנז. מנגד, דעת ה’שולחן ערוך’ (או”ח תקפט, ו) היא שאין לברך, וכך המנהג הרווח לבני ספרד.
החוק וההלכה
אם נתבונן בחוק המדינה – הן בישראל והן בכל מדינה מערבית – נמצא חקיקה הקובעת שוויון מלא בין גברים לבין נשים. עיקרון השוויון עוגן בישראל כבר במגילת העצמאות, ונחקק בחקיקת הכנסת הן בחוק מרכזי – “חוק שיווי זכויות האישה, התשי”א-1951” – והן בשורה ארוכה של חוקים אחרים. השאלה אם שוויון מלא נוהג בפועל ממשיכה להעסיק את החברה הישראלית והבינלאומית, ואין כאן המקום לדון בכך.
בעולמו של הלכה, ברור שנותרו הבדלים משמעותיים בין גברים ונשים – הבדלים הנהוגים אפילו בחברה השוויונית שבה אנו חייב כיום.
אולם, למרות ששינויים אלו מצביעים על הבדלי תפקיד בין גברים לבין נשים, הם אינם מפחיתים מהעיקרון המהותי של שוויון שאנו מוצאים כבר בראשית היווצרות האומה – בגאולה ממצרים. במשך מאות ואלפי שנים זכו נשים ליחס מפלה קשה בקרב כל בני העולם, ואילו התורה נתנה להם לאורך הדורות זהות אישית ותכלית עצמאית.
בסופו של יום, כמו בני ישראל היוצאים מצרים, כולנו נקראים לעבודת ה’ – כל אחד לפי דרכו בקודש.

אין תגובות:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה׳ וְהִשְלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ
לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳